עכשיו כבר בלתי אפשרי עבורי
לשנות הרגלים
להתחיל אחרת שיחות חולין
לטרוק שפופרות בהקשר שונה
להכנע באמת
אני כבר מורגל לעצמי בגרסה נוכחית
וכל שינוי עדין עלול להוביל
לאובדן מוחלט של הקיים

הזקן והים הוא לא רומן
הרבה יותר ספר הדרכה מדעי
מאשר רומן
הרבה יותר חוברת הנחיות להרכבת
מכשיר חיים חיוני מאשר רומן
הרבה יותר מרומן
הנגיעות הקרות של המינגווי בגבי
האיים הבודדים הפזורים בין הזרמים האטלנטיים
הנשים וקציניהן
כל זה הוא בחזקת הרבה יותר מרומן

המגבלה הגדולה ביותר של החיים
כפי שאני מבין אותם, היא חד פעמיותם
אינני הראשון לנסח זאת ועדיין זה מכה בי
כאילו אני הראשון
ויש חשיבות שכל אדם כותב, שכל משורר ומחזאי
יתעקש לחזור על מספר אמירות
תבוניות לגבי הקיום וחוסר משמעותו

חד הפעמיות של החיים
היא המגבלה המורכבת ביותר בפניה אנחנו ניצבים
בייחוד היום
בייחוד אתמול
בייחום היום
אם היו החיים רב פעמיים
הייתה התמונה הכללית שונה בתכלית
והיינו יכולים לפצל מעצמנו עוד שבילים
ואישיותנו הייתה יכולה לעשות את הקפיצה המתבקשת ממנה
זה מתבקש

כמה הערות לגבי כתיבתו של פסואה:

מעניין אותי הצורך בדמויות מרכזיות
שמתוכן ייכתבו השירים
כלומר מעניינת ההיזקקות
לכלי המגובש והמתוזמן הזה

וגם

אני מתחיל לנסח לעצמי
את הדמויות המורכבות שלי
שיישאו כולן יחדיו
את זהותי לשורה התחתונה

וגם ברור ש

הוא אינו רואה בשירה
ייעוד אלא מטלה
יומיומית ופקידותית ככל אחת אחרת

ישנו בולמוס אחד גדול ומהפכני
שמחכה להתפרץ ממני
ואז להפוך לנביעה קולחת מתונה
ישנו וריד נפשי דק המחכה לסימן ממני
ואז יושחר ויתרוקן מדמו

בקירות יש שקעים

יש משהו שמניע משוררים
לצאת מחדריהם הקטנים
(למשוררים הטובים יש בדרך כלל חדרים קטנים,
בתים קטנים,רגעים קטנים, זוהי שיטת הסוואה)
ולבקר את ערימות הבובות החיות
לצורך מטרת איסוף תצפיות כתובות
שכן חלק ניכר מהמשוררים
הם גם סוג של מדענים
העוסקים בחקר מתמיד ויומרני
של התחום השקוף של הקיום
ואם אני מתאמץ אני יכול לראות את
וולך ואבידן לבושים בחלוקים לבנים מנוקדים שחור
בתוך חלל מעוגל מלא מבחנות רוחשות
כשלעיניהם משקפי מגן
והם בעיצומו של מחקר גבולי
על ההשלכות של כך וכך על כך וכך באמצעות כך וכך וכך

יש התנהלות קשה
שמביאה קורת רוח איתה ניתן לחיות
ויש התנהלות קשישה
שמביאה מכת רוח מממנה אפשר למות בקלות
יש התנהלות אישה
שמביאה כוויית קור וממנה לא מתים רק מתמרמרים
יש התנהלות גבישה
שמנחיתה אותך כעצם זר בעולם ומזה אפשר רק להינצל

קיים רצון ללכת ברחוב
ולהניח להכול
לשחרר לפיתות ארוכות
להניח ספרים בפינות רחוב אטרקטיביות
שיימצאו מאוחר יותר
קיים רצון לעמוד תחת השמיים בתחילת ספטמבר
לשחר לטיפות ולברד ולשלג ולדעת שלא יבואו
קיים רצון לארוב לאנשים
לעקוב אחריהם עד בתיהם בלי שיבחינו ולחכות להם שייצאו
וללכת עמם ימים שלמים בלי מזון ומים
בעיניים מתפקעות

המלים נעצרות על השפתיים
כמו בסרטים כשמישהו מגיע לקצה המצוק
וחצי גופו מתנודד לכיוון הנפילה
אבל אצלי המילים נשארות בצד המוצק
ולא נופלות ממני

אולי זה עכשיו

מה שיכניע את העניין
הוא הקהיון הגדול
ההשתהות המתגברת בעניין ההחלטות
חוסר המוטיבציה הכללי
חודר השריון שתקף אותי
וכבש לעצמו אחיזה
בגוף העייף המוצף והמתהפך
בנפש הקלועה

מה שיכניע מעל הכול הוא ההיסטוריה האישית
מנוקבת הקליעים שלי
השפעת האירועים רק התחילה
וכדורים לבנים לא יועילו
לא לי ולא לאמי
השקועה אף היא בצווארה

כל יום שעובר אני מרגיש דברים
מתרחקים ממני
והפעם אני יודע שאין זה אני שמתרחק
הפעם הדברים מתרחקים

שוב לבדי הערב בבית
מבשל וטועם מהסיר
כשמוזיקה אקוסטית חרישית מנוגנת בחלל
והפעם אלו
Victory at sea
שחורצים בי את החריצים
ואני נותן לעצמי מנוח מחקירות עצמיות מלאות גרזן
ועוד מעט כבר יחשיך לחלוטין והאדם שאני
יסיים לאכול וישטוף צלחת אחת
וכוס אחת
וכף אחת
ויעלה עם עצמו יד ביד עם השני של אגוטה
לחדר העליון ויקרא וינגן
וינסה להלחין את אבידן
ללא הצלחה
ללא הבלחה
רק עם קולו וידיו

ברחוב ארבעים ושניים יש גבר צעיר ושרירי
שישחט אותך במשור אם רק תבקשי

תמורת תוספת תשלום הוא גם
יאכיל אותך לפני זה
ישקה אותך
יחזר אחרייך בנימוס קד
ורק אז יעיז
לשלוף את כלי המוות מהחלק הנסתר
בחליפתו המיומנת
ולתת בך סימני חיים

ברחוב ארבעים ושניים יש גבר צעיר ומעורער
שכבר איבד הכול ומצא שוב ועתה הוא אינו מאבד
אלא זורק מעליו ברצון
את קליפות הגולם

בפעם הראשונה חשש להפסיק להיות גולם
אבל עכשיו כבר לא

אם הייתי יכול לבחור לעצמי משורר
לתרגום
סביר להניח שלא הייתי בוחר ב
גם לו היו עומדים לראשי
עם אקדוח מוזהב קרוב לוודאי שגם אז
הייתי מעדיף לצפות במוחי השפוך
על גבי מדרכה מלוכלכת
מאשר לתרגם את

(אפשר להשתמש בנוסחה כאוות הנפש
גם בלשון נקבה.
המבחר מגוון)

הדבר הנפלא ביותר שאני יכול להגיד עלייך הוא שאת
כמו הרואין
נשאפת מוזרקת לוקחת רחוק
ומעניקה את אותה קהות אלוהית
את אותו סיבוך פנימי נדיר
לתקופה כה מוקצבת
בחזות שווא מנובלת
וממכרת להחריד

מה שהכי נפלא בך
הוא יכולתך למכר אותי אלייך
כל יום קצת יותר
בדיוק כמו הרואין

(where is my mind?)

למה לנו עוד מבחני מציאות
עדיף להיוותר באילוזיה
ולדמיין את עצמנו נמלטים מסוגרו הגדול
של האריה המונומנטלי שכבר ניצח אותנו
עוד לפני שהורינו חשבו להזדיין על גג סוכת מציל
ולהביאנו בצרחות ודם לעולם

(חישבו על זה, כולנו באים לעולם בצרחות ומלאי דם
אין סיבה שלא נלך מכאן באותה צורה)