מלח הארץ נולד בשנת 1987 בקיבוץ מעלה אפרים. כבר בילדותו הוא
היה ניכר משאר הילדים בני גילו. חבריו העריצו אותו והביטו
אליו תמיד בעיניים נשואות. בכל עת הם ציפו בהשתוקקות למוצא
שפתיו. הם עשו אותו למנהיגם וצייתו לו בלבב שלם. אך מלח הארץ
מעולם לא התגאה בכך. הוא קיבל את מנהיגותו כדבר טבעי ומובן
מאליו. יותר מכל דבר אחר, חבריו העריצו את יכולתו המופלאה של
מלח הארץ להצפין את רגשותיו. הוא מעולם לא צחק או בכה, אלא
תמיד שמר על ארשת פנים חמורת סבר. פעם כשהילדים שיחקו בחצר
בית הספר הוא החליק ורגלו נפצעה באופן קשה. למרות הכאב העז
שהוא ודאי הרגיש באותו רגע, מלח הארץ לא פצה את פיו. הוא לא
בכה ולא ילל, אלא רק הביט בשלווה ברגלו המדממת וקיבל את גורלו
בהבלגה רועמת. גם כשהאחות תפרה את הפצע הוא לא הפגין שום
תחושה של כאב או סבל.
כאשר מלח הארץ הגיע לגיל שמונה עשרה הוא התגייס לקרבי כמו כל
חברי הקיבוץ. כמו כל חבריו גם הוא היה שמאלני בדעותיו ומעולם
לא חש כל רגש של שנאה כלפי ערביי הארץ. אך הוא ידע היטב
שחובתו כאזרח נאמן היא בראש ובראשונה להגן על ארצו, גם אם
הדבר ידרוש ממנו ליטול את חייהם של ערבים חפים מפשע. ביום
שלפני הגיוס מלח הארץ נפגש עם חברתו בבית הוריה. הוא רצה לשכב
איתה לפני שהוא הולך לצבא. לא כל כך מתוך להט היצרים, אלא
יותר כדי שיהיה לו זיכרון מתוק אחד שיארח לו לחברה במהלך
השירות. לאחר שסיימו שניהם מלח הארץ בכה, לראשונה בחייו. הוא
בכה כל הלילה וחברתו לא הבינה מדוע הוא מתייפח כל כך. היא
חשבה לתומה שזה מפני שהוא עוזב אותה לתקופה כה ממושכת. היא
ליטפה אותו ארוכות וניסתה לנחם אותו בלחישות רכות, אך כל זה
היה לשווא, מלח הארץ בכה מסיבה אחרת. זה היה משום שבפעם
הראשונה בחייו הוא הרגיש שכבר לא משנה לו אם הוא יחיה או
ימות. הוא חש שמבחינתו הוא כבר עשה את כל המוטל עליו. כביכול
באותו רגע נסתיימו חייו.
חצי שנה שירת מלח הארץ בגבעתי, עד אותו היום שבו המחלקה שלו
נתקלה במארב של מחבלים. קליע שנורה מרובה קלצ'ניקוב פגע במלח
הארץ בחזהו ופצעו אנושות. חבריו רצו אליו כדי לנסות ולעזור
לו, אבל כבר לא היה הרבה מה לעשות. החובש עשה ככל יכולתו כדי
לעצור את הדימום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. גם החובש עצמו
ידע זאת, אבל הוא בכל זאת עשה ככל יכולתו ולו רק כדי לצאת ידי
חובת השתדלות. פן ילעיזו עליו ויאמרו שלא ניסה להציל את חייו
של מלח הארץ. חבריו של מלח הארץ רדפו אחרי המחבל שהרגו. לבסוף
תפסו אותו וחיסלו אותו בו במקום במטח יריות מכוון היטב, דבר
שלא כל כך תאם להוראות שלהם. הם חשבו לתומם שזה ישמח מאוד את
מלח הארץ, שהוא יהיה מאושר עד עמקי נשמתו מכך שהם נקמו את
נקמתו, עין תחת עין, שן תחת שן. אבל את מלח הארץ כבר לא עניין
שום דבר. מלח הארץ החזיר את נשמתו לבורא ושב אל האדמה ממנה
נלקח.
בהלווייתו של מלח הארץ נתאספו יחדיו כל חבריו ובני משפחתו. הם
בכו וקוננו על אובדנו של מלח הארץ, על שנלקח מהם והשאיר אותם
לבדם. הם ידעו בלבם כי את מלח הארץ אין להחליף. הם הרגישו כל
כך אבודים בלעדיו, כמו היו ילדים יתומים. חייהם נראו כעת
ריקנים וחסרי כל תוכן. הם לא ידעו מי ינהיג אותם כעת, אל מי
הם יוכלו לשאת את עיניהם בציפיה. אביו של מלח הארץ אמר קדיש
על קברו, מדי כמה מילים הוא עצר כדי להתייפח ולבכות על אובדן
בנו היחיד שנקטף בדמי ימיו. לאחר ההלוויה נתפזרו כולם ושבו אל
בתיהם. נבוכים וחסרי תוחלת.