יושבים בפינה הוא והיא.
האוויר לח ורוח קלה מעיפה שערה אחת משערותיה המסתמרות על
שפתיה החושניות.
הוא בוהה באותה שערה ומקנא באותה שערה ארורה, 'הלוואי שאני
הייתי במקומה', מגרד באפו.
הוא עולה קצת במבטו ומסתכל בעיני החתול שלה הירוקות והחודרות.
יורד שוב במבטו ומסתכל על שפתיה, והפעם מתעמק בהן יותר,
בצבען, בעומקן, ומדמיין מחשבות. הוא מתפתה שלא לרדת למטה, הוא
מפחד שעיניו המתגלגלות יטעו אותה. והריח שלה, אוי הריח הזה של
ניחוחות מרהיבים, הוא לא קרוב אליה עד כדי כך, ועדיין יכול
להריח בעוצמת הריח המשתלב באוויר. והנה הוא כמעט יורד למטה,
אך לא היא מסתכלת עליו פתאום, והוא נעצר.
כמעט שגילתה אותו. היא מסתובבת מבושה, מרכינה ראשה למטה
ממבוכה, והוא מתקרב אליה אט אט ומסתכל קצת למטה.
שוב היא מרימה את ראשה, ובעיניה מהפנטת אותו, גם כשלילה וכה
חשוך ושומם בחוץ, פנסי הרחוב מאירים על עיניה והן מהפנטות
אותו שולל. הוא רוצה רק להסתכל, לא לגעת, זה הכל.
היה רוצה להסתכל כך בה כל הלילה, להביט בדמותה המעט מטושטשת
והכה מושלמת בעיניו, אבל המבטים המהפנטים שלה עוצרים בעדו
והוא צריך לבדוק היטב שעיניה המהפנטות לא משגיחות על מבטיו
המסוקרנים. כמו חתול רחוב, היא נתנה לו פעם חלב ואז הוא חזר
וביקש שוב ושוב, אבל לא במילים - רק ביללות: "בבקשה עוד חלב,
עוד חלב..." אבל היא איננה מבינה אותו.
וככה מבטיו מבקשים ממנה: "רק עוד מבט אחד, מבט אחד..."
אבל היא לא מבינה אותו, ושוב מרכינה ראשה ממבוכה.
ברקע יש צללים של אדום, סגול, ירוק ועוד שאר הצבעים שלא
ברורים...
היא שותקת, והעיניים שלה מדברות בלי סוף עם המבטים המבולבלים
שלו והוא לא מבין. נראה שפתאום היא מבינה הכל, והוא זה שנותר
כחתול רחוב בלי החלב שלו.
הוא מתקרב עוד קצת, עיניו יורדות למטה, נפקחות לרווחה, והוא
לא ציפה שממכנסי הג'ינס שלה יתבלט המשהו הזה, שלא ציפה ממנה,
שלא ראה בפעמים הקודמות בחלומו.
נוגע בפניה הרכות ופתאום פניה נעלמות בשבריר שנייה, ובמקום
רכות מגיע חספוס לא מוכר, ריח שונה, שפתיים שונות ועיניים
אחרות.
השער הכה יפה שלה מתקצר ומתקצר,
הוא מרחיק במהרה את ידו מפניה, ומופתע לגלות ש...
היא זאת לא היא שיושבת איתו בפינה.