נראה לי שזה היה היום העצוב בחיי.
הלכתי על המדרכה האפרורית מלאת השלוליות והרוח שנשבה בחוזקה
כמעט העיפה אותי אל הכביש הריק מאדם.  רק מטורפים מסתובבים
בחוץ במזג אויר שכזה...
החלטתי לחפש מקלט מהרוח האכזרית והגשם שהחל גם כן לטפטף לו
באחד ממרכזי הקניות שהעיר משופעת בהם.  היה זה אחד מפואר
במיוחד, כזה שרק מסתכלים דרך חלונות הראווה ואם כבר החלטת
להכנס לחנות אז גם עדיף שלא תיגע.
התיישבתי על הספסל העגול במרכז והחלטתי להוציא ספר ולקרוא -
"אדם לעצמו" של אריך פרום, ואולי ככה הרגשתי - אני לעצמי.
הוא ישב מולי והיו לו את העיניים הכי עצובות וכחולות שראיתי או
שאולי הן היו אפורות מרוב עצבות.  על הראש היה לו כובע צמר
ישן, כזה שמחסה את האזניים עם שני פונפונים בצדדים אבל פונפון
אחד היה חסר וזה נתן לו מראה של כלבלב עם אוזן אחת שמוטה.
הסתכלנו אחד על השני בחטף.  לא חייכנו. זה לא היה נראה כאילו
יש לנו סיבה לחייך. הלכתי לשירותים, חזרתי, הוא עדיין ישב שם
אוכל במבה מתוך שקית קטנה כזאת של ילדים.
הרבה זמן לקח לי לאזור את האומץ וללכת להתיישב לידו.  זה דרש
עוד גיחה לשירותים ודקות ארוכות של נסיונות לנסח משפט שלא ישמע
מגוחך מדי.
"אתה נראה כאילו אתה מנסה להעביר את הזמן, כמוני".
הוא היה נראה קצת מבולבל, כאילו לא היה רגיל בשיחה עם אנשים.
הוא בטח היה האיש הכי עצוב שפגשתי בחיי, עצב תהומי כזה של
בדידות, של חיפוש אינסופי ללא תשובה, של חוסר ההבנה של העולם
אותו.
הוא סיפר לי שיש לו דירה עם נוף לים,  ההורים קנו לו אותה אחרי
שהשתחרר, עבר לגור שם לא מזמן.
השתחרר מהמוסד, לא מהצבא, היה מאושפז כמה חודשים, סיפר שלא
הסכים לצאת מהמיטה.  בשלב מסויים שמע את העץ ליד החלון מדבר
אליו, מגלה סודות בחריקות הרוח.  ואז הוא מצא את עצמו במוסד.
ישבנו שם בלב מרכז הקניות המפואר ודיברנו או אולי שתקנו יותר.
הוא אמר לי "תראי אותנו, שני עצובים שכמותנו" ושתק עוד כמה
רגעים ארוכים.
יצאנו החוצה לאותה רוח מצליפה והוא הציע לעשות לי שק קמח וככה
רצנו את כל הרחוב - הוא עם המבט העצוב שעשכיו נוספה לו נימה של
צחוק והכובע שמוט האוזן, ואני על הגב שלו, צוחקת.  
הגענו לתחנת האוטובוס ושם נפרדנו בנשיקה ילדותית על הלחי.  הוא
נתן לי שקית במבה קטנה ושלוש קלמנטינות וכמה שאלות לדרך על
בדידות ועצב, חברות ושמחה.  ולא שמעתי ממנו יותר ולא ראיתי
אותו אבל לפעמים אני נכנסת למרכז ומסתכלת על הספסל העגול שלרוב
מלא בזקנות פטפטניות ומקווה למצוא אותו שם, למצוא מענה לבדידות
שלי, לשמוע את העצים מדברים אלי.