רוצה כל-כך להתקרב אליך, לפתוח בשיחה,
העיקר רק קצת להתקרב -
בלילה אני תמיד עושה זאת, אבל עם גלימה.
את מדי פעם מבחינה בי שם יושב,
אבל - כל-כך רחוק ממך.
הלוואי והיה לי האומץ לומר מילה,
מצד לצד שב והולך,
לוחץ על הלב ונאנח ממצוקה.

אחרים - כל הזמן איתך מדברים,
ואני - רואה אותך שם, צוחקת,
הלוואי ושוב היינו ילדים,
אני כל-כך אוהב אותך מחייכת.
מבלי לשים לב את גורמת לי אושר,
וברגע אחר, שאיני לידך, עצב, כה עמוק!
אבל לפעמים, גם כשאני לידך, משום שאני עצמי סותר.
זאת, משום שגם לידך אני עדיין רחוק -

אני רוצה לבכות, בכי עז, בכי תמרורים,
אומרים שהבכי חשוב לפעמים, כדי לפרוק,
אבל אני לא יכול בגלל מי שסובבים,
והרוח והזמן, ממשיכים הם לשחוק.

אירוני, אפילו עכשיו את לידי,
ובלב, את אצלי, והיכן אני?...