אחרי שהכתה אותי בבדידותה,
חזרה ,אולי לרגעים מספר, להיות עיר האורות שלי
והרחובות החלו מרצדים באורם החם של בתי הקפה
דלות זכוכית הסתובבו על צירן
ואנשים מחויכים השתקפו בחלונות הרחבים.
ולרגע, זרימת המכוניות בכבישיה העמוסים
אחרי שגנבה ממני את המנוחה והשמחה,
חזרה להיות נהירת ליבי הברוכה.
ואז, כבר לא ביקשתי לי ים, או חוף, או שדרות עצים רחבים
יכולתי פתאום לסמטאותיה הצרות, למעברים העדינים, לגבעות
ולהרים.
וגם הרחוב הכי עצוב, הכי מפחיד, הכי כאוב
הפך להיות מתאים.
חיפשתי בו את חיוכה ואת מגע ידיה המשתקף במבטו החודר של מי
שגדל פה כמוני, בין האבנים. |
