החורף במרחק שש וחצי קילומטר מכאן.
זה היה מה שקירב בינינו והקיץ הרחיק,
או להיפך, אני כבר לא סגורה על זה.
לא ידענו מה בטוח;
אם להתקשר ולבקש עזרה,
המספר של המשטרה נמחק מהתודעה.
לפתע לא הצלחתי להרים את השפורפרת ולחייג אליך,
נשארתי לבד ובכיתי בהיסטריה,
המון זמן שלא בכיתי ככה.
הצלחתי לדבר אבל לא עם מי שצריך,
פתאום הוחלט שלהשקיע בעצמי יכולה להיות השקעה נבונה.
אתה תמיד אמרת שזה יעשה לי רק טוב.
(ולחרמנות שלך אבל נשמיט את זה הא? אתה הרי דואג רק לי.)
החורף התקרב לי בחצי קילומטר,
אבל את השש הנוספים לא אוכל לעשות בעצמי.
את שנים עשר החודשים האחרונים ביליתי בגעגועים
לישות לא מוכרת מדיי, געגועים שלא יגמרו לעולם.
מראות מזוויעים לא עוזבים אותי.
אני עדיין לא יודעת מה בטוח.
אם לבקש עזרה זאת כבר מזמן לא אופציה;
נסתדר לבד ואם לא - לא נורא. הכל יעבור וגם נצליח לשקם.
או לא, אבל יעבור.
יש הרגשה שהחורף מתרחק לי והקיץ נגמר לי,
אנחנו יושבים בריק תודעתי משותף של לא כלום וכלום.
החושך הוא מה שמחבר בין חבורת זרים באוטובוס,
והירח הוא שמבודד,
האיזון הנוראי שבעצב.
עצב בעיני המאושר, חיוך בעיני המתאבד.
שום דבר אינו מושלם.
אך את יפה... כל כך יפה... יפהפייה שלי!
עד החורף הבא כבר תשכחי
שלא נורא ורע ותמצאי אותי מחדש בעיניו של אחר
ואת הרי האוהבת הנצחית.
כמה אהבה והבנה יש ביופי שלך ובעיניים המתייסרות והרעות שלך.
יפהפייה שלי המשטרה לעולם תתפוס אותי,
הינני כאן, שלך, טירוף! רואה אותך ומאונן בטלפון.
תמימה, יפה, פחדנית.
ואת שכחת את הספרות שיש לחייג, להזכיר לך?
זה 1-0-0.