התגעגעתי אליה מאוד.
מאז שהתברגנו כולנו, כל החברה וצריך לעבוד להתפרנס, מאז שנולדו
לו ולאשתו תאומים, בקושי יוצא לנו להיפגש, למרות שאנחנו  ממש
לא גרים אחד רחוק משני, למרות שיש כימיה ממש טובה והילדים
כל-כך שמחים לראות אותי, לא יוצא לי הרבה לבוא, אבל אליה  אני
ממש ממשש מתגעגע.

התארגן מפגש חברתי לא מזמן וכולם הגיעו , וגם היא הפציעה
פתאום, הבדיחה הרבע שעתית שלו, עייפה מנומנמת ועצלנית, לא
מאירה פניה כתמיד אחת לרבע שעה אבל יש הבלחות.

הבלחות יופי  גאוניות ומקוריות.
במיוחד מקוריות של החבר הנפלא הזה שלי, שהוא גם משורר מגירות
מעולה, אבל הבדיחות הרבע שעתיות שלו הן הן סימן ההיכר המזהה
שלו, הן טביעת החותם שלו על האנושות, הייתי אומר במעט הגזמה,
בעצם בלי הגזמה בכלל!!

כי כשהיינו צעירים (שמתם לב שב"עבר" ב"נוסטלגיה" אתה תמיד יותר
צעיר מעכשיו - עובדת טבע פיזיקלית שכזו...), הופקו מפיו פניני
מרגליות מוזרים ומצחיקים כאלה שגרמו לכולנו להשתעשע קלות.
כששמנו לב שחוזר בממוצע כל רבע שעה פשוט התחלנו להתרגל לזה עד
שחיכינו לרגע והרגשנו שזה הולך להגיע  ואז זה בא בדיוק בזמן
ופשוט גילגל אותנו מצחוק!

אי אפשר להסביר את זה במילים, אי אפשר לתת דוגמא, כי זה יוצא
נכון  רק מהבן-אדם האחד היחיד והמיוחד שהוא...
חזרתה של הבדיחה הרבע שעתית, משמעותית כל-כך בשבילי,אולי, כי
היא סמל  לכך, שלמרות מה שכתבתי כאן למעלה, יש מקום בתוך
הלב,ששומר אותנו, כמו שהיינו בשיא.
יש מצלמה שמצלמת אותנו במקום הכי "טוב" שהיינו בחיים ולא נותנת
לנול אבד את הרגע הזה לעולם.