כאילו אני באמת עובר את אותו תהליך שאני אמור לעבור,
שאני חושב שאני עובר,
את ההתבגרות.
כי כבר אין יותר מה לעשות כי יש יותר מדי מה לעשות,
וכבר אי אפשר להשתעמם.

אני רואה מול עני חזיונות:
הצלחה, שמחה, קושי, אופי,
תהילה, בכי, אמירה ברורה,
אהבת האמת, ומוות סימבולי
כל האלה כבר כאילו התקיימו מתוך ידיעה שלעולם לא יקרו,
אני לפעמים יכול להרגיש תמימות נשיקות שלא קרו,
או לפחות לא אמרו לי,
אני לא חושב על זה הרבה  כי אני מתבייש לחשוב על זה,
לעומת זאת,
וכבר דומה שעברתי אין ספור תסריטים מדהימים של מותי,
מוות שהופך אותי לכאילו קדוש,  או אפילו איך אני מגיע לזקנה,
אחרי שכל מי שאהבתי מת,
אני רואה את עצמי סובל סבל שמצטלם טוב בתקשורת וקונה לעצמי
מעריצים ותומכים.

יכול להיות שזו המציאות,
אני לא בטוח, אני די סובל, אבל לא יודע למה.
לפעמים אני כמו אליס, או אולי רק רוצה להיות כמו אליס,
אני כבר לא יודע כולם,
או שאני רק אומר לעצמי שאני לא יודע כולם,
ואני באמת יכול להבדיל, אבל לא רוצה להודות,
חשבתי ששמעתי יריות,
לא, זה לא יכול להיות.

עוברת בי ברגעים כאלו מין תחושה פתאומית נוראה,
משהו שהוא הרבה יותר מסבל, כאב ובלבול,
אליהם אני רגיל, מהם אני אפילו נהנה,
משהו חזק יותר, מצמרר יותר, משהו מחריד,
דבר שאי אפשר לסבול,
ואני כבר לא יכול לזוז,
בקושי נושם,
ואולי אני אפילו חושב שאי אפשר יותר,
שאני לא מתאים לכאן,
ואולי הדבר היחיד שאני יודע שאני לעוף מכאן,
לחיות במקום אחר,
להיות אדם אחר, נורמלי,
אבל אז אולי אני נורמלי,
לא, זה לא יכול להיות.

ואז אני כותב,
אני  בטוח בזה.
אני לא יודע אם זה שירה,
או עם יש בכלל דבר כזה,
או עם אני רק מתחזה,
אני מנסה לתאר את המציאות כמו שהיא, דמיון,
אבל אולי גם זה לא אמיתי.

כי אני יודע שרק בגלל שאני חושב שאני צודק אני צודק,
אבל גם הוא חושב שהוא צודק אז גם הוא צודק,
אבל אני לא בטוח שאני צדוק,
ומה להיות צודק נותן בכלל, חוץ מויכוחים.

ילדים אוהבים להיות צודקים,
ואני כבר לא ילד,
או אולי כן,
אני ילד קטן מכולם,
אני בשום פנים באופן לא מבוגר, לא נער,
אין בי שום רגשות בוגרים,
או אולי יש,
אבל כל הרגשות מתחבאים, ואני לא יכול למצוא אותם.

יש בי רצון עז להיות כמו כולם, יש בי גם רצון עז להיות שונה,
יש בי גם רצון עז להתלונן,
יש בי רצון עז לרצות.

זה שיר על בלבול,
זה שיר על רגשות,
זה שיר על התבגרות.
זה לא שיר על אף אחד מאלה,
זה שיר על הכל ועל יותר.
זה שיר על דברים שאני בכלל לא ייודע.
זה שיר על דברים שאף אחד לא יודע.
זה שיר שכתוב בין השורות,
זה לא שיר,
זה רק זיוף.
זה שיר על עצמי.
לא, זה שיר על מה שאני רוצה לחשוב שאני, וזה בכלל לא נכון.

זה סתם מלים שבאות אחת אחרי השניה עם רווחים וסימני פיסוק.

אחד הדברים שאני זוכר משהייתי ילד קטן,
אם הייתי ילד קטן,
זה שאמרו לי, בריפוי בעיסוק: אין לא יכול, יש לא רוצה.