"מנחם!"
דפיקות בדלת.
"מנחם, זה גיורא, תפתח בבקשה!"
הוא לא יפתח לאף אחד. אין לו כוח להקשיב לגיורא ואין לו עוד
מה לומר לו. באיזושהי נקודת זמן, המילים פשוט נגמרו.
הגיעה השעה לבצע תצפית מהחלון. קם מהמיטה ופילס דרכו בין
ערימות העיתונים והבגדים שהתגוללו על הרצפה בחדר החשוך. הסיט
את הווילון העבה וקרני שמש מסנוורות פילחו את האפלה. הציץ
לתוך משקפת גדולה על חצובה בגובה החלון. צללית אישה עמוסת
קניות צפה לאיטה על המדרכה, באור המהביל של חום הקיץ. היא לא
נראתה לו מוכרת ולכן תייק אותה בראשו במדור החשודים. בבניין
ממול תריסים מוגפים וחלונות אטומים וסביר בהחלט שמישהו צופה
בו מבעד לחרכים. זז הצידה וסגר בקפידה את הסדק שבין שני
הווילונות.
"מנחם, תפתח, אתה לא יכול להישאר ככה סגור!"
הוא דווקא יכול. אוכל יש לו המון. לפני ארבעה ימים הגיח לפנות
בוקר אל המינימרקט שפתוח כל הלילה, עוטה משקפיים כהים וכובע
קסקט. העמיס את עגלת הקניות שלו בחלב עמיד, דגני בוקר,
שימורים ופירות ושב בהתגנבות לדירתו בלי להדליק אור בחדר
המדרגות, כי מי יודע מי מהשכנים מציץ אליו מעינית הדלת. להבא
יזמין משלוח. חבל להסתכן.
מביטים בו בכל מקום, ברחוב, באוטובוס, בסופרמרקט. מבטים
צורבים, כואבים, מצליפים פזילה קצרה לעברו ומרפים, לא חסים.
אלה עם משקפי השמש הכי גרועים, מביטים כאילו לכיוון אחר אבל
תחת העדשות העיניים עוקבות אחריו. הוא יודע. הוא חש את המבטים
משפדים את בשרו גם בלי לראות את העיניים הקטנות המרצדות שלהם.
יש כאלה עם משקפיים כהים וגדולים כעיני חרק ענקיות ואטומות
שבוהות בו ללא רחם. ניסה גם הוא להרכיב משקפי שמש, אך קמטי
החיוכים בזוויות הפה העידו שהם משועשעים מניסיון ההסוואה
הפתטי שלו.
"מנחם!"
הוא עדיין שם? הלך אל הדלת והציץ. פניו של גיורא קרובים,
מכווצים ומעוותים מבעד לעינית, עיניו פעורות, שפתיו מכווצות.
לא יפתח את הדלת.
הלך אל המטבח ונתקל בשקית גדולה, גדושה באלבומים ובתמונות.
צילום ישן של הוריו נפל על הרצפה. אבא מביט אליו סכינים ומבטה
של אמא לוחש כואב לי. אפילו שהוא מחק להם את העיניים עם טוש
שחור הם עדיין מביטים אליו תחת הצבע. הרים את הצילום, קימטו
בפראות לכדור ותחב אותו לשקית עם כל התמונות מושחרות העיניים.
בפעם הבאה שיתגנב החוצה עם הזבל בלילה, לא ישכח את השקית עם
התמונות. הם לא כאן, הם כבר לא כאן, שינן לעצמו. אבא, עיניו
מלאות עפר, ואמא בוהה בקירות במוסד שאליו נלקחה, וכעת, לאחר
שהשחיר את עיניה, כיצד ולאן תוכל ללכת?
פעם בקליניקה גיורא שאל אותו: "נסה להיזכר במצב שמישהו הסתכל
עליך באהבה, ברוך"... ניסה אז לחשוב על אמא אבל האהבה בעיניה
טבעה תמיד בים של עצבות.

שב אל מיטתו ושנתו נטרפה בחלום ישן שהיה צף ועולה מדי פעם,
חלום שסיפר שוב ושוב לגיורא.
הוריו יושבים ליד שולחן ארוחת הבוקר נינוחים ומחייכים, עיניהם
עצומות. אבא לוגם קפה ומעלעל בעיתון ואמא קמה ומגישה לו את
שקית האוכל. יורד בחדר המדרגות ופוגש את גברת גרוסמן הזקנה
מקומה גימל עם פח הזבל בידה, עיניה עצומות אך פניה מאירות
והיא מאחלת לו בוקר טוב. ברחוב שטוף השמש אנשים מהלכים,
נוהגים במכוניותיהם, לכולם עיניים עצומות, והוא הולך ביניהם
מלא שמחה ורוגע. המיית ציפורים רכה כשיר ערש ממלאת את האוויר
בגן ציבורי עטור עצים ופרחים.
פתאום רוח קרירה נושבת. שירת הציפורים הופכת לטרטור צורמני
והעולם מתחיל להחשיך. אנשים רבים מתקבצים, יוצאים
ממכוניותיהם, נעמדים ברחוב, עיניהם נפקחות ומבטם לשמיים,
מחזיקים בידיהם פיסות זכוכית מפויחות. ליקוי חמה. והנה הוא,
מהלך אנה ואנה, מחפש לשווא שבר זכוכית שחורה שיוכל גם הוא
לצפות. נובר בפחי אשפה, מחפש בערימות גרוטאות. אין. פונה
לאנשים, אפשר אולי לקבל, בבקשה, רק לרגע? יציץ, ישיב מיד, אך
כולם דוממים כפסלים במסכות מושחרות, מבטיהם תקועים במרומים.
העולם הולך ומחשיך, אפילה גמורה, ליקוי מלא, מתרחש רק פעם
בשנות דור. יודע שאסור להביט, סכנה לעיניים ולכן משפילם, נזהר
פן יתפתה להגניב מבט. לו רק היה יכול, לרגע, לצפות בעטרת
השמש, לסעור בלשונות האש, ברגע הזה כשירח שחור אוטם את תוכה
הבוער.
לאט לאט שב האור ומציף את העולם, השחור מאפיר והופך ללבן צורב
ומסנוור. האנשים סביב ממשיכים לעמוד, מצמידים את הזכוכיות
המושחרות לעיניהם אך כבר לא מביטים לשמיים. כעת כולם מביטים
רק בו.
בנקודה זו היה מתעורר בדרך כלל, שטוף זעה קרה, אך הפעם, והוא
כבר ער למחצה, פרש זרועותיו והמריא, גולש על שובלי עננים,
נדהם מנופים קדומים. ככל שנסק, כך הלכו ונעלמו האנשים שלמטה
עד שכדור הארץ הצטמק לנקודה קטנה כחלחלה והשמש מילאה את הכול
בקרניים רכות ומלטפות.

התעורר בחדר החשוך ונדמה היה לו ששמע רחשים בחוץ. ניגש לחלון
והסיט בזהירות את הווילון. קרני השמש חדרו בקווים כתומים
ארוכים מבשרי שקיעה. במדרכה ממול זיהה את גיורא עם רעמת
האיינשטיין הכסופה שלו ליד ניידת משטרה, ושני אנשים חסונים
בטריקו ובג'ינס. קהל סקרנים החל מתגודד סביבם. שוטר יצא
מהניידת וגיורא הראה לו משהו שנראה כמו מסמך ונופף אל הבית.
נזכר שאת אמא לקחו אנשים עם חלוקים לבנים והנה היום הם שולחים
שניים חסונים בטריקו ובג'ינס. אמא ישבה בשקט וחיכתה להם,
נזכר, כשטיפס ועלה במדרגות אל הגג. לפני שהעולם השתגע, היה
עולה לכאן בערבי קיץ עם אבטיח קר וכיסא נוח, סופג את צינת רוח
הים ומביט בכוכבים השותקים. לפעמים היה עולה עם המשקפת, מחפש
את נוגה ומאדים, ותוהה על צפונות הירח החיוור. לפעמים בא רק
כדי למצוא מפלט, כשלא יכול היה יותר לשאת את מועקת השתיקות
שבבית.
סגר את דלת הברזל ונעל אותה. הביט בצללים הארוכים שנפרשו על
משטח הסיד הלבן ובשמש שנשקה לאופק שחור של דוודים ואנטנות.
נזכר בפוסטר שראה פעם של שקיעה באי טרופי וחשב כמה נפלא היה
יכול להיות שם לבד עם החול והים והדקלים. רגליו הובילו אותו
עד מעקה הבטון והוא נשען עליה, עוצם עיניו מול האור. הוא לא
שמע את גיורא צועק אליו או את רחש הקהל שתפח לגוש רוטט וכהה.
כמו תמיד כל העיניים ננעצו בו, והוא פרש זרועותיו, הביט אל
העין הגדולה האדומה שבאופק, והחליק אט אט לתוכה על קרניים
אחרונות מנחמות.