בפינה, בין התקרה שממעל והקירות הסוגרים, המצהיבים מעשן
הסיגריות,
טווה לה קורים בדממה אפלה, עכבישה.

בהילוכה המעכס, בגמישות גופה המתערטל, בחשיפת שינייה, טווה קור
נוסף...
קור דקיק, שקוף כבדולח, השזור בחוט זהב, תחרה שחורה וטיפות אגל
נוצצות, עדין למראה המתעתע.

כשאתה מתבונן מעלה אל התיקרה המצהיבה, בוחן את הסיד המתקלף
והסדקים הצרים, לא תוכל לנחש את קיומה, עבודתה בלאט ובשחור
נעשית, בעדינות יתרה, גופה מתגמד, מתכנס לטיפה בלתי נראית, עד
שתישבע באין צדק שאין מאומה בפינה.

במעופך בחדר הדלוח, תר אחר מזון לנשמתך, כנפייך הטבועות בלובן
מסנוור, ולבבות יהלומי האודם השזורים בהן, מוצמדות בסיכת בטחון
על גבך.

במציאת פרור של לחם עבש, אוכל כמי שכפהו השד, אף את כנפייך
הכבדות אינך מסיר, הפרור נבלע במהרה בעודך מעופף ועינייך כבר
שלוחות אל הפרור הבא שנמצא...
במציאת פרי עסיסי, מעופף סביב, בודק את יופיו, נוסק מטה באחת
ונוגס, באם מצא חן הטעם, מתיישב ואוכל בניחותא, מתענג על מיצי
העסיסיות, הפרי הגדול מסתיר דרכך ומחליט אתה לפשוט מעלייך את
כנפייך, מקפל אותם לצידך ברישול מוסתר, וממשיך באכילה... עד
שמתגלה לפנייך פנים הפרי הרקוב ותולעת אדומה מתפתלת בתוכו,
הבהלה שאוחזת בך משכיחה מאיתך את חוסר הקיום בכנפייך, מנסה
לעוף משם הלאה... בעודך נוסק אל מותך...

העכבישה שעד עתה הייתה מכורבלת בפינתה מתגלה בחוזק נשיותה,
משלחת אל עבר גופך קור הצלה דביק ומושה אותך מעלה אל משכנה,
אסיר תודה על ההצלה נותן במתנה את זכריותך המלאה, העכבישה
מטבעה לאחר שבאה על סיפוקה מתענגת על הריגתך האיטית... ובעוד
גופך מפרפר בין חיים ומוות מתענגת על כירסום עצמותייך.

שבעה, ביטנה התפוחה מעידה על המאכל שבא אל קירבה, בעודה מלקקת
שפתיה מהפרורים האחרונים שהצטברו בזוויות פיה, נינוחה, שוכבת
אפרקדן, סוקרת מטה את החדר... ומביטה בעשרות כנפיים מיותמות
לצידי פירות רקובים.




09/11/01







(שגיאת הכתיב- באין צדק במקום בהן צדק מכוונת)