[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"הלוואי שיכולתי לשחק כל החיים בשולה המוקשים"
אמרתי את זה בצחוק, תוך כדי התלהבותי הרבה ששוב הבסתי את
התוצאה שלו בשולה המוקשים.
והמלאך המטומטם הזה לקח את זה ברצינות.
מאז אני מכורה אמיתית.
אני משחקת רוב החיים בשולה המוקשים.
וכשלא, אני עובדת בשביל כסף למחשב נייד שיהיה איתי תמיד, או
מסבירה לרכזת שיכבה למה הברזתי שוב משיעור והלכתי למעבדת
מחשבים, או אוכלת.
קצת ישנה. אבל ממש קצת.
בדר"כ בלילות אני מתגנבת למחשב שנמצא במרתף ומשחקת, ומשחקת.
החברים שלי התחילו ממש לדאוג כשכבר הייתי מציירת במחברות שדות
מוקשים מתוך השיגעון הזה.
ואז שלחו אותי לקבוצת תמיכה.
"שלום, אני רוני, ואני מכורה לשולה המוקשים"
כל יום שני וחמישי, בשעה ארבע וחצי, במרתף סודי במרכז ת"א.
לא ידעתי שיש עוד כמוני. הייתי בטוחה שאני היחידה.
מצד אחד, שמחתי נורא שיש עוד כמוני, שאני לא המשוגעת היחידה
ושאני אולי אצליח סופסוף לצאת מזה.
אבל מצד שני.. מצד שני, מה הטעם לחיים יותר? אין לי יותר
משמעות לחיים.. אין.. יעד, מטרה.
אז כולנו יושבים שם, ומסתבר שהמלאך הזה ממש מניאק. תופס אנשים
על המילה שלהם.
ובעצם, המטרה האמיתית של כל הקבוצה הזו, ישר אחרי הגמילה, זה
לתפוס את המניאק. ולהתעלל בו קשות.
לאנשים נהרסו החיים בגללו.
חזי לא הלך לחתונה שלו(!), שירה לא הלכה לחתונה של החברה הכי
טובה שלה, שלא תשכח לה את זה בחיים (כן, גם ארוסתו של חזי די
התעצבנה..), איתי לא הלך לבגרות בתנ"ך, ועינת פיספסה את
האודישן החשוב ביותר בחייה..
ואני.. אני עוד טרייה, לא הספקתי לפשל במשהו חשוב..
ואיך לעזאזל תופסים את המניאק? זו הייתה בעיה קצת.. בכל זאת..
אז החלטנו לחפש מישהו שרוצה להתאבד ולבקש את עזרתו.
"מעוניין להתאבד? צריכים את עזרתך! תמורה כספית מכובדת לפני
המוות"
פירסמנו בעיתון, מחכים בציפייה לתשובה.
ולא הבנו את הטימטום, כי כשאתה מכור, ויש לך מטרה, אתה תשיג
אותה.
שבוע אחרי זה קיבלנו ים של מכתבים.
לא ידעתי שכ"כ הרבה אנשים באמת רוצים להתאבד.
כלומר, לחשוב על זה אני מניחה שזה קרה לכולנו, אבל ממש
להתכוון.. זה אמיץ כבר..
ואיך בוחרים עכשיו? זה נהיה מסובך..
חשבנו לשלוח כמה אנשים, למקרה שלא יילך טוב לזה או לאחר, אבל
עדיין היו המון אנשים וצריך לבחור..
ובעצם, אנחנו מעודדים אנשים להתאבד. אבל מי שם לב לזה אז.
יש מטרה.
באמת שהעניין הזה נסחף יותר מידי.
אחת הכתבות בעיתון שפירסמנו בו נורא התעניינה, ובאה לדבר.
אחרי כמה ימים היו אצלינו בבית המון מצלמות מתחנות טלוויזיה
ועיתונאים ועניינים.
נורא סיקרן אותם כל העניין הזה.
בהתחלה קצת נלחצנו, כי יותר מידי פרסום, וחשיפה.. וזה מאוד
אישי כל העניין הזה.
והיה גם העניין של המתאבדים, שבעצם, זה בכלל חוקי מצידנו כל
העניין הזה?..
ואחרי עוד יומיים בערך, בכלל הכל התבלגן, מארה"ב בא איזה מנחה
מפורסם או משהו כזה, והוא החליט שהוא עושה כתבה על המתאבדים
הפלשתינאים מול המתאבדים היהודים שרוצים להתנקם בערבים שם
למעלה או משהו כזה.
ככה הוא הגדיר את זה, ולשווא ניסיתי להסביר לו שזו בכלל לא
הכוונה.. אבל הוא בשלו.
ואז בא דודו טופז, עם יוזמה.
שעשועון חדש. "מי רוצה להתאבד?"
מתחרים, צריכים להוכיח שהם זכאים לכך יותר. יש כמה תוכניות,
עשר אני חושבת, עם שלבים.
בסוף מי שמנצח זוכה במשאלה אחרונה לפני המוות.
זה יכול להיות הכל! ואז הוא בוחר את דרך ההתאבדות שלו.
ומצלמים גם את זה, ויש לו נאום פרידה, ויום צילומים עם המשפחה
והחברים והכל.
ואני ממש לא אהבתי את הרעיון, כי התחלתי להבין את כל העניין
שמישהו בעצם ימות.
אבל זה כבר יצא משליטתינו.
אחרי חודש כבר עלה השעשועון.
ואנשים שולחים ושולחים מועמדויות.
במדינה הזו, שלא חסר בה מיואשים ומתוסכלים, מה איכפת להם לפחות
להנות קצת לפני שימותו?
אז הנה, יש שעשועון, ושכחו כמעט מהמטרה שהייתה בהתחלה, והאנשים
בקבוצה די התלהבו מכל מה שקורה,
יש להם עכשיו חשיפה ציבורית. ואני ממש לא מרוצה מכל העניין
הזה. אבל מה אני יכולה לעשות כבר?
ואז, מזמינים אותי לקראת תוכנית הסיום, שאגב צפוייה להיות בעלת
רייטינג גבוה, למסיבת עיתונאים, לראות מי זו בעצם זו שהגתה את
רעיון המודעה, ולא רצתה להתפרסם עד עכשיו.
אז באתי, ואמרתי להם שהכל יצא מכלל שליטה, ומי הם חושבים שהם,
לעשות תחרות בין אנשים כדי שהם ימותו
?!?!
ושבמילא האנשים האלה לא באמת רוצים לעזור, אלא סתם לזכות
בפרסים ולהיות בטלוויזיה.
ואז, בלי שאף אחד כ"כ שם לב, הוצאתי מהמעיל השחור הארוך והכבד
שלי את האקדח, שטרחתי להשיג ביתר קושי,
ואמרתי, שאת העבודה שלי אני אעשה בעצמי, ושאני אוהבת את כל מי
שיודע שאני אוהבת אותו,
ויריתי לעצמי בראש.
קצת כאב לי הראש בהתחלה, אבל זה עבר די מהר.
הייתי פתאום על רכבת מגניבה לאללה כזו, צבעוניות כזו, משהו..
כייפי, בניגוד לדיעה הרווחת שזו בעצם מנהרה עם אור לבן.
היה ממש מגניב.
ואז בסוף בדרך, אני יורדת מהרכבת שבעצם נוסעת לכיוון מעלה,
ורואה מלאך אחד.
מסתבר שזה המניאק.
"חיכיתי לך, לקח לך הרבה זמן לבוא הא?"
מניאק.
פוצצתי אותו במכות.


11.11.2001







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא רציתם אותו
מלצר
תקבלו אותו
ברמן,
לא רציתם אותו
ברמן,
תקבלו אותו שר
המשקים,
לא רציתם אותו
שר המשקים,
תקבלו אותו יועץ
כללי לענייני
משקאות קלים,
בורקס
ונושאים שהשתיקה
יפה
להם במשרד ראש
הממשלה.


יעקב פופק מסמן
לעצמו
יעד חדש בחיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/01 2:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שוקולד חמוץ-מתוק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה