אתה הולך לישון לבד ומתעורר לבד באמצע הלילה, מזיע בסדינים
הלבנים אפורים, וקם והולך על המרצפות הקרות ברעש בלי להעיר אף
אחד, ושוטף את הפנים ובסוף שוכב על הרצפה במקלחת הקטנה מדי
שלך בעיניים פקוחות ורואה את כל הלכלוך שבטח לא תנקה שהצטבר
מתחת לכיור. אתה מבין שאין לך מה לשתות, ותכף תבוא לך סיגריה
והרצפה מלאה אבק וחול. ואתה לא קם, כי מי רואה את הרצפה הזו
בכלל חוץ ממך, מדי פעם אלה שבאים לפה, ואז הולכים. ואתה יוצא
מהחדר, כמעט זוחל ומסתובב קצת בדירה החשוכה, ובסוף מתיישב על
אדן החלון ומסתכל למטה, קומה חמישית במלצ'ט, מי ישים לב,
ומעביר את הרגליים ושתי הידיים ומשעין את המרפקים על הברכיים
ומסתכל על החתול שכמעט נדרס ורוצה להבין, איפה החוויה הרוחנית
של אנשים שקמים באמצע הלילה ומחליטים למות. אף אלוהים לא קורא
לך, אז אתה חושב על העיניים הירוקות של אלה ועל השכנה מלמטה
שזקנה מדי בשביל להוציא את הדואר מהתיבה ועל אודי מהתור
במכולת ועל איך שהילדה שלו מחייכת כשהיא רואה פרפר, על
השפיצים הקטנים שבגדר ממש מתחתיך, ואז גם על אמא שלך שהתקשרה
השבוע ולא ענית, ועל הגבינה שבטח כבר התקלקלה במקרר, וסופר
שלושה כוכבים בכל השמיים ומחכה לשמוע משהו חשוב, אבל כנראה
שאין לו ממש מה לומר. אז אתה עוצם את העיניים ומדמיין איך זה
להיות אודי או אלה או הזקנה,
וקופץ.

5.9.06