אחותי אומרת שאין כזה דבר מחסום כתיבה, שאני סתם עצלן. אז
אמרתי לה שזה באמת, ושאני יכול לשבת שעות אבל כל מה שיצא לי
זה שם לסיפור. היא אמרה שזה רק בגלל ששכנעתי את עצמי שיש לי
מחסום כתיבה, שהכל בראש שלי.
ואולי זה באמת בראש שלי. אולי בתוך הראש שלי, על קו הגבול בין
החלק היצירתי לחלק המעשי יושב באיזה בוטקה אחד בשם אורי,
מחזיק כפתור ששולט על המחסום. והדבר היחיד שמחזיק אותו ער
בשעה כל כך מאוחרת זה הפלאפון שלו. הסיכוי שמאיה, ההיא ששומרת
למטה בלב שלי, במחסום הרגשות, אולי תתקשר, נותן לו תקווה.
פעם, באחת ההפסקות, בתקופה שהיו לו הפסקות, היא חייכה אליו
חיוך מושלם, עם שיניים לבנות ובוהקות, ומאז כל יום הוא מתחבט
באותה שאלה, 'אולי גם היא אוהבת אותי?'.
לפעמים מגיע למחסום של אורי איזה רעיון לסיפור
גאוני, משהו עם עלילה מתפתלת כזאת, רצח מסתורי ובסוף הרוצח זה
הגנן של השכנים. אבל הוראות זה הוראות, ואורי לא נותן לו
לעבור. ואת האלה הרגילים, כמו סיפור שבעצם בסוף מתברר שהוא
חלום, או שיר קיטשי ומלא אהבה, הוא מעביר ישר.
אבל מה זה עוזר לי הרעיונות הנדושים האלה? אני
רוצה לתפוס איתו שיחה, להסביר לו מי הבוס פה, מי נותן את
ההוראות, לחדד נהלים, אבל אף פעם אין זמן, כי הוא היחיד שיודע
לעשות שמירות כמו שצריך. חוץ מהפשלות בקטע של הרעיונות הוא
עושה את העבודה שלו מעולה, חוסם את כל הרעיונות המסוכנים
והנועזים כשצריך לקבל החלטה, מזרים מחשבות מגעילות, כמו תרגיל
במתמטיקה או סבתא ערומה כשצריך לעכב את הגמירה.


אתמול מצאתי את עצמי יושב 3 שעות מול המחשב, כותב ומוחק, כותב
ומוחק, שום רעיון לא מגיע, אפילו לא סביר. נתתי הצצה פנימה
לבוטקה וראיתי את אורי מסתכל על הפלאפון. אלא שהפעם היה משהו
שונה במבט שלו, ראיתי שהוא ממש שוקע בפלאפון, אפילו לא ממצמץ,
כאילו מנסה לגרום לו לצלצל בטלפתיה. קצת קינאתי בו. לאורי יש
הרי איזשהו סיכוי לאהבה, ואצלי, אצלי זה אבוד, מהרגע שזרקת
אותי. הקנאה מתחלפת בכעס, כשאני שם לב שכמה רעיונות מסתננים
פנימה בלי שאורי שם לב. אחד אחרי השני הם הגיעו, הרעיונות.
בהתחלה, קפץ לראש רעיון ללכת לאכול משהו, וישר אחריו הגיעה
מחשבה על התאבדות.
ופתאום, בלי התראה מוקדמת, זה הגיע. הרעיון שאני מחכה לו
חודשיים. זה היה שיר כזה, אבל לא סתם. שיר שאף אחד עוד לא כתב
ולא ראה, במבנה מפוזר ובכל זאת עם הגיון כלשהו. היו בו
מטאפורות ודימויים שהיו גורמים לביאליק לעשות פרצוף מתרשם,
אבל הוא כתוב בשפה כל כך מודרנית שאפילו ילדים יוכלו לאהוב את
זה, גם אם הם לא באמת יבינו על מה השיר. עכשיו, חשבתי לעצמי,
הדבר היחיד שחסר זה לחן. לחן שידגיש כל מטאפורה בשיר, שלא
ישעמם אפילו לא לשניה, משהו עם סולו בס ותופים מטורפים, מלא
ברגשות כזה.
ואז עלה לי בראש עוד רעיון. אימצתי את כל הכוחות שהיו לי
וחשבתי בווליום הכי גבוה שיכולתי את המילים "תתקשר אליה".
אורי לא הבין מאיפה זה בא לו. בהתחלה הוא חשב שאלוהים מדבר
אליו, אז הוא הסתכל למעלה, ואז חזר להסתכל למטה, על הפלאפון,
והבין את הרמז. הוא התקשר למאיה, ופתאום הרגשתי רטט בלב, והלב
התמלא באור לבן ונקי, כאילו מישהו מחייך שם עם שיניים לבנות
ובוהקות.
יכולתי להרגיש ממש איך המחסום בלב נפתח, ובעניין של שניות כל
הרגשות התערבבו לגוש אחד גדול. הגוש עלה במעלה החזה ומשם
התחלק לשני חצאים, חצי אחד הלך ליד ימין, היד הפורטת. החצי
השני, ליד שמאל, זאת שאחראית על האקורדים.
בתזמון מושלם, כאילו שני החצאים קשורים קשר טלפתי, התחלתי
לנגן. מנגינה כל כך יפה, שאפילו המאווררים במחשב הפסיקו
לנהום. הייתה הרגשה באוויר כאילו כל העולם מקשיב לי מנגן.
ופתאום, התחלתי לשיר. הפתעתי את עצמי, איך אני מכיר וזוכר את
המילים, איך אני מדייק בשירה. כולה פעם ראשונה שאני מנגן את
השיר הזה.
סיימתי את השיר, נראה לי שזה היה משהו כמו 4:47 דקות, השיר.
ניגנתי אותו שוב, כדי להיות בטוח שאני זוכר, אפילו שידעתי
שאני לא צריך.
ואז שמתי לב שרגש אחד לא הצליח להתחבר לגוש הרגשות, ובינתיים
עשה את דרכו במעלה הגרון, מדלג על הפה והאף, קופץ ישר
לעיניים. ברגע שזיהיתי שזה געגוע, התגנבה גם מחשבה אחת. אמרתי
אותה בקול רם "הלוואי שהיית איתי כאן, כמו פעם, לשמוע את השיר
שלי. היית שרה לי קול שני, ואח"כ היינו עושים סקס, משחקים
קלפים ואז נרדמים מחובקים.".
והגעגוע, שחיכה בעיניים בנימוס עד שהמחשבה תסתיים, נזל במורד
הפרצוף.