אתמול התהלכתי לפנות בוקר,
פשוט הלכתי לשום מקום והמשכתי באותו הכיוון
במשך דקות ספורות,
לאחר מכן נעצרתי,
התיישבתי בספסל הכי קרוב אלי,
חשבתי, גם כל הדרך לשום מקום חשבתי,
חשבתי על הכל,
כמה שאני לבד,
כמה שאין לי אף אחד,
כמה שהכל מתפורר לי בין האצבעות,
כמה שאין לי כלום,

קמתי מהספסל שהיה הכי קרוב אלי,
והמשכתי ללכת, אבל הפעם בכיוון השני,
חזרתי לכיוון שממנו באתי,
המשכתי לחשוב,
על כמה שאני לבד,
ועל כמה שאין לי אף אחד,
ועל כמה שהכל מתפורר בלי בין האצבעות,
המשכתי ללכת,
ואותו מסלול מוכר פיתאום היה נראה לי אחר,
הכל היה שונה,
המוסיקה פוצצה לי את האוזניים
בגיטרות צורחות,
והכל, הכל היה שונה.