שאיפות גבוההות תמיד היו לי. תמיד היה נורא קל לחשוב על כמה
טוב אני אהיה בתור רופא מפורסם או עורך דין, או לחילופין שחקן
קולנוע שמשחק אחד משני אלה. ותמיד גם הייתי בטוח שאני אהיה
כזה, ושאני אהיה טוב בזה, והתחלתי ללמוד, ולהשקיע, ולקרוא
ולעשות כל מה שצריך כדי להיות ממש טוב במקצועות מלוקקים כאלה
שכל העולם אוהב.
ומה אני אוהב? זה לא כל כך משנה. מה אכפת לי? אני צריך שיאהבו
אותי כדי שאני אהיה מסוגל לאהוב משהו, לא? ככה תמיד אמרו לי,
שאדם ללא אהבה הוא לא אדם. אז כדי שיאהבו אותי אני צריך להיות
רופא.
אז בסדר, אז נהייתי רופא.  וכמובן שתמיד הייתי ממש גרוע בזה.
הרגתי יותר מטופלים משרפאתי, כאלה שהיו יכולים לצאת מאיזה שלא
בעיה שהייתה להם בשלום יצאו בלי יד, או בלי רגל, או בלי עין,
או בלי חיים בכלל. תמיד ההשתלות שלי לא הצליחו, הגוף תמיד דחה
אותם. תמיד הכאבתי בזריקות ואת הצילומי רנטגן קראתי לא נכון.
עשיתי דיאגנוזות לא נכונות וגם התרופות שרשמתי בדרך כלל לא
התאימו.
שלא תבינו לא נכון, למדתי באוניברסיטה, אפילו בהארוורד, עשיתי
תארים, דוקטורט, התמחות, כל מה שצריך. אבל הייתי חרא בזה. לא
ידעתי לעשות כלום. וזה בסדר, אני לא חולה, ואני אדע שכשאני
אהיה חולה לא לבוא אלי לטפל בי. אחרי הכל אני לא רוצה למות.
בהתחלה, כשהייתי צעיר יותר, הרגשתי ממש רע עם כל המטופלים
שהרגתי, עם זה שהייתי רופא כל כך גרוע וגרמתי כל כך הרבה סבל
במקום לעזור. זה עדיין מציק לי, אני הרי בנאדם טוב, אל תבינו
לא נכון! אבל כשהבנתי שלא הולכים לפטר אותי גם אחרי כל מה
שעשיתי וקרוב לודאי אני אמשיך לעשות, גיליתי שאני לא הבנאדם
המושחת היחיד. כמו שאני לא פורש ולא מרגיש כל כך רע עם הרוע
שאני גורם, ככה גם הממונים עלי לא מפטרים אותי רק בגלל
שהתחתנתי עם הבת של הרופא החשוב ביותר בבית החולים.
וגם אותה לא אהבתי. מה לעשות, אני מושחת.
ותתארו לכם איפה הייתי אם לא הייתי מתחתן איתה. בזבל. כל
הדוקטורט והתארים מהארוורד וההתמחות היו הולכים לזבל רק בגלל
שאני חרא בלהיות רופא. זאת אולי סיבה מצדקת, אבל עדיף להמנע
מזה, לא?
אז כמו שאמרתי, שאיפות גבוההות תמיד היו לי. ואת חלקן השגתי,
את חלקן לא, וגם בתור הרופא הצולע שהייתי היו לי שאיפות
גבוההות. ואת זה גיליתי ביום שבו קבלתי את המטופל החמישים שלי.
(כן, אני סופר, מה לעשות, אני מושחת..).
הוא נכנס אלי לחדר, כזה מסכן וחולה (מן הסתם...), רועד כולו,
התיישב בקושי, השתעל והסתכל אלי בעיניים אדומות ומתחננות.
"מה יש לך?" שאלתי אותו.
"א... אני לא יודע... בשביל..." השתעל, "בשביל זה באתי לפה."
"כן, אני יודע, אבל מה כואב לך?"
"א... אני חושב ש... ש... הכל."
"הכל?" עקמתי את אפי, "הכל? מה אני אמור לעשות עם 'הכל'? לעשות
בדיקות לכל הגוף שלך, לכל תא ותא בגוף העלוב והרועד שלך? מה
בדיוק כואב לך?"
"ה... הראש?"
"מזה, אתה שואל אותי? מאיפה אני אמור לדעת, אני שואל אותך!"
"א... אני... אני... יש לי... אני חושב..."
"טוב, די, לא חשוב, נעשה לך בדיקות." כבר אבדתי את הסבלנות אל
המשתעל הזה.
אז עשינו לו בדיקות. התברר שיש לו איזה מחלה נדירה וסופנית
כזאת שאי אפשר לרפא. את השם כבר שכחתי. השם לא כל כך משנה,
למען האמת, ממילא אי אפשר לרפא את המחלה הזאת.
אז אני עם השאיפות הגבוההות שלי הגעתי למסקנה שאני כן הולך
לרפא אותו. והבטחתי לו, וכבר נהייתי נחמד (עד כמה נחמד שאני
יכול להיות), ואמרתי שהכל יהיה בסדר, ושנרפא אותו.
וכשהוא כבר לא היה יכול לזוז מהמיטה בבית החולים, מחובר לשמונה
מכונות לפחות וכל מה שיכול היה לעשות היה להשתעל ולמצמץ, עדיין
לא ידעתי איך לרפא אותו. גם ידעתי כבר שאני לא ארפא אותו, והוא
בטח גם ידע אבל לא רצה להאמין.
אז הוא מת בסוף. השאיפות הגבוההות שלי גרמו לו למות ביסורים,
עם התקווה חסרת המטרה הזאת שהוא יצא מזה. הכל בגללי.
אז הוא מת. היה לי קצת עצוב, ואז עברתי למטופל החמישים ואחד.

מה לעשות, אני מושחת...