זה מתקדם לעברי. בהתחלה באיטיות-מה, עכשיו הקצב מתגבר, הקול
מתעצם. אני מרגיש שהמקום נעשה לח יותר ויותר. האדמה מתחתיי
רועדת כרוקדת לקצב של זה. שתי נורות המחוברות לתקרה בחוטי
החשמל בלבד עשו את האור היחיד במקום, אור מעומעם למדיי. אחת
הנורות מתנפצת על הרצפה. עיניי נפקחות לרווחה. זה הגיע.  
    אני גר בדירה בקומה החמישית יחד עם עוד שותף. לשותף שלי
יש כמה מנהגים מוזרים שאני עוד צריך להתרגל אליהם. למשל, יום
אחד לא ראיתי אותו בחדר כשהתעוררתי, הוא גם לא היה במטבח או
בכל מקום אחר שבדקתי. חשבתי שהוא כבר יצא לעבודה, כרגיל, בלי
לאכול את ארוחת הבוקר שלו. פתחתי את החלון לרווחה כדי להכניס
לדירה את הבוקר. פתאום ראיתי שם מישהו, נבהלתי. מיהרתי לקחת את
מקל הבייסבול שלנו - בסוף הבהלנו אחד את השני. אז הוא כן אוכל
ארוחות בוקר, הוא פשוט נוהג לשבת מחוץ לחלון במדרגות החירום
ולאכול אותן. חוץ מזה הוא מאוד נחמד, שלשום הבאתי בחורה לדירה,
בלי שאני אצטרך לבקש אפילו הוא פינה את עצמו מהדירה ושחזר גם
ישן בסלון. בלילה נאלצנו לישון שעה בערך כדי שנספיק לקום
לעבודה. היא יצאה להכין ארוחת בוקר. גם אני בשלב מסוים גררתי
את עצמי לעבר המטבח. כשהגעתי ראיתי אותה אחוזת אימה. "מה קרה?"
שאלתי אותה חצי מנומנם. "יש לך מישהו בחלון." "נו..?" אמרתי
עוד לא ממש מבין מה הבעיה. "תתעורר כבר!!" היא צעקה, "נראה לי
שהוא מנסה לפרוץ!" אמרה בהיסטריה. לקחתי את ארוחת הבוקר שהיא
הכינה לי והתיישבתי לאכול אותה בסלון. "תגיד ראיין, אתה לא
מתכוון לעשות משהו מנידון? יש לך מישהו בחלון!" -"אה," העפתי
מבט חטוף לחלון, "תירגעי, זה רק השותף שלי." "יש לך שותף?" היא
אמרה בטון מתפלא. הנהנתי לחיוב. "והשארת אותו בחוץ כל הלילה?!"
-"לא, לא.. הוא אוכל ארוחת בוקר." הסברתי. כמה שניות אחרי
שאמרתי את זה הבנתי שכנראה זה לא הסבר שממצא את עצמו. השותף
שלי ניכנס לדירה עם הצלחת והמזלג בידו. הוא שם את הכלים בכיור,
גירד בפדחתו ואמר, "מצטער, לא יכלתי שלא להקשיב לצעקות שלך על
הבוקר. וכן אני השותף שלו, רון, נעים מאוד." הוא לחץ לה את היד
בידו המלוכלכת מהמדרגות, "וכן, אני אוכל את ארוחות הבוקר שלי
בחוץ. אם יש לך בעיה איתי את יכולה להזמין אותו פעם הבאה לדירה
שלך. אז אולי אני אוכל גם לישון טוב בלילה.." אמר לה בכוונה
מסוימת לתת לי הרגשה רעה, אצבע מאשימה. היא רק מיהרה לשטוף את
ידה בברז. "ועכשיו ברשותכם," רון סיכם את דבריו, "אני הולך
לפחות לנצל קצת את המצב, יום טוב שיהיה לכם." זאת הייתה אחת
הפעמים המעטות שהוא יצא לעבודה דרך דלת הדירה. מעניין שהוא
יודע תמיד לחזור דרכה.
    אחד מהדברים שאף פעם לא הצלחתי להבין אצלו הוא מתי בדיוק
הוא הולך לישון ומתי הוא מתעורר. כמו שהיית קטן, ההורים שלך
היו תמיד האלה שישנו אחרי שהם קראו לך סיפור לפני השינה והאלה
שהעירו אותך בבוקר. ובלילה שהיית מתעורר באמצע הלילה, הם היו
שם ערים בשבילך; ככה הוא. אף פעם לא קלטתי מתי הוא הולך לישון,
וכשהייתי מתעורר הוא כבר היה בעבודה או לפחות כבר בחוץ אוכל את
ארוחת הבוקר שלו לפני שהוא יורד לעבודה. עניין נוסף הוא שלפני
שהצטרפתי אליו לדירה הייתי מאחר, או בכלל לא קם לעבודה, מאז
שאנחנו תחת אותה קורת גג אני תמיד מגיע בזמן, כאילו הוא דואג
להעיר אותי מבלי שאני אדע על כך. יום אחד רציתי לבדוק את זה.
כיוונתי לעצמי שעון כדי להתעורר באמצע הלילה. קמתי. הסתכלתי
עליו ישן וחייכתי לעצמי. החיוך הפסיק ברגע שעיניו נפקחו. היה
לו מבט מאיים, כאילו הוא רוצה לרצוח אותי, "סליחה, לא התכוונתי
להעיר אותך." אמרתי לו. הוא לא אמר דבר, הרגשתי שאני צריך
להסביר את עצמי, "לא הצלחתי ממש להירדם, אז קמתי להכין לי חלב
חם." -"אם אתה כבר מחמם חלב תחמם גם בשבילי, קשה לי לישון אחרי
שמעירים אותי." הוא אמר לי וחזר לישון. הלכתי בשקט למטבח
והרגשתי שאני נאלץ להכין חלב לשינינו. "תשים לי שלוש כפיות
סוכר." אמר רון בעודי בוחש בחלב, נבהל מעט, מסתבר שהוא כבר
הספיק להתיישב על הספה בסלון כאילו היה רוח רפאים. הגעתי עם
שני ספלי חלב לסלון והרהרתי לעצמי איפה לשבת. בשלב זה כבר לא
הרגשתי כל כך נוח לידו. "בוא שב לידי." אמר. עשיתי כדבריו.
"ראיין, מה קורה אתך? אתה לחוץ משהו פחד." אמר לי רון. חייכתי
כדי להסתיר את זה, "מה פתאום." הוא גם חייך. אחזנו את הספלים.
הוא הסתכל עליי, פחדתי לעשות כל צעד. "אתה דווקא לא נראה אחד
עם נדודי שינה, לי אתה נראה מספיק עייף לישון." אמר רון. פחדתי
מהאמת. "מה יש?" שאל רון. "כלום." עניתי כמה שיותר רגוע.
"יופי, דאגתי לרגע," אמר בחיוך, "לחיים!" שתיתי את החלב למרות
שאני בעצם לא ממש אוהב חלב, במיוחד לא באמצע הלילה.
    אתמול בערב יצאנו כהרגלינו למקום הקבוע, הפאב הקטן שיש
בפינת הרחוב. הוא מזמין קוקטיל כחול שעדיין לא יצא לי להבין מה
הוא מכיל, ואני מזמין אבסולוט ולפעמים מפתיע את עצמי עם וודקה
תותים. "תגיד ראיין, רוצה לטעום מהקוקטיל שלי?" שאל רון. זה
הפתיע אותי. "למה אתה שואל?" שאלתי. "אני פשוט תמיד רואה אותך
מתסכל עליו בסקרנות, למה שלא תטעם אותו פעם?" הסכמתי לטעום.
"חזק." אמרתי. הוא חייך. "אחרי כוס כזאת אני יכול ליהנות עם כל
מה שיגיע לזרועותיי, זה גם מה שאני מזמין למי שאני רוצה שיגיע
לזרועותיי." הרמתי את גבותיי וסיימתי את הלגימה האחרונה של
האבסולוט שלי. "דרך אגב, תגיד תודה בשמי לבחורה ההיא שהבאת
אתמול, אתה לא יודע כמה מסאז'ים השגתי עם הסיפור הזה." "היא
עזבה אותי." אמרתי לו. "אתה צוחק איתי?," שאל ופנה לברמן,
"תביא לו וודקה תותים." "לא.. לא צוחק. היא אמרה לי שאם מצאתי
לעצמי שותף כמוך היא לא רוצה לדעת מה מצאתי בה. אחרי זה רבנו
קצת כי לא הבנתי מה זה קשור. אז היא אמרה שבכל דבר אני מוצא על
מה לריב. ואז היא זרקה אותי." אמרתי לו. הוא צחק, "ככה זה
נשים, הן מסוכנות. אתה צריך להיזהר ממה שאתה אומר אם אתה רוצה
משהו. והדבר הכי חשוב, אל תנסה להבין אצלם את הקשר בין הדברים,
אתה לא תצא מזה בשלום." הוודקה הגיעה. "אז מה אני אמור לעשות?
להיות כמו פודל לידן ולהסכים עם כל מה שהן אומרות?!" התרגזתי
מהמצב שלרגע היה נראה לי נכון. "לא אמרתי את זה. יש גם בנות
שאוהבות ששולטים עליהן. אבל זכור, גם להן יש את היציאות שלהן,
לכן חשוב לדעת לתפוס פיקוד ולתת להן לחשוב שמה שאתה אומר זה
נכון. לא יזיק גם מידיי פעם לגרום להן להרגיש שהן אשמות, רק לא
באופן בולט מידיי כדי שתוכל אחרי זה להכחיש את זה ולהגיד שזו
רק ההרגשה שלהן ולא נוח לך ככה וכל זיוני השכל האלה. ושהן לא
צריכות להרגיש מקופחות ואם זה מה שהן מרגישות אז באמת חבל,
בלה, בלה, זיון, פיוס, סוף טוב. הכל טוב וזהו." "לא יודע, אני
רק רוצה להיות מי שאני." אמרתי. הוא גיחך קלות, "עם הגישה
הזאת, לא תשיג הרבה. תמשיך ככה ויום אחד תגלה שהחברה הכי טובה
שלך זו העלמה וודקה." "אני לפחות אשיג את האחת בשבילי." אמרתי
להגנתי. "אוי נו, אל תגיד לי שאתה מהאלה. ראיין, אני מכיר אותך
מספיק כדי לדעת שאתה לא מהאלה." "חשבתי לשנות את גישת החיים
שלי." אמרתי רציני. הוא צחק. "טוב, אתה יודע מה אומרים. איש
איש באמונתו יחיה."
    דבר אחר שאני לא מבין אצלו הוא למה הוא אף פעם לא מביא את
הבחורות שלו לדירה שלנו. לי באמת אין בעיה עם זה. יום אחד יצא
לי לשאול אותו לגבי זה. "כי במקרה הטוב אני מגיע אליהם לדירה."
ענה. ניסיתי להבין מה קורה במקרה הרע או היותר טוב, אבל הוא
עשה לי את הפרצוף הזה של 'עדיף לך לא לדעת יותר מזה.' לפחות
יצא לי לראות אותו עם כמה בחורות, ככה אני יכול להבטיח לעצמי
שהוא לא gay.  
   אחרי הפאב נסענו לים. שנינו היינו דיי שיכורים, הוא נהג.
בטיילת תפסנו לנו חמישה בחורות שהלכו יחדיו. בקיוסק אחד 24/7,
קניתי אבסולוט והחלטנו לעשות מדורה. "נשאר לי תקציב למרשמלו אם
בא לכם." אמר רון. "וואוווו!!" צעקתי מאושר לא בדיוק מבין למה.
פתחתי את הבקבוק. "ש.." אמר לי רון, יש לך מספיק אלכוהול, את
זה תשאיר לבנות." בהתחלה דיברנו וצחקנו, כמעט על כל דבר. הכל
היה נראה לי שונה, מיוחד ויפה. שלושה מהבנות שתו מהבקבוק,
השתיים שנותרו החליטו שזה לא בשבילן. בכל זאת ראיתי אותן
צוחקות ומאושרות. אחר כך הורדנו בגדים וקפצנו לים. אחת מאלה
שלא שתו קפצה אחרי. לקח זמן עד שהבאנו את כולם לתוך המים. "אני
לוקח את לין החוצה." אמרתי לרון. "אוקיי. אתה גם יכול לקחת את
המכונית." "ואיך תסתדר?" שאלתי. "מה העניין, אתה לא צריך לדאוג
לי אבאלה, אני כבר ילד גדול." הוא חייך.
    אני ולין נסענו לפאב חמוד מהעיר הסמוכה. לין הרבה יותר
טובה מהקודמת שלי. בלילה אחד היא גרמה לי להרגיש שהיא האחת
בשבילי לה חיכיתי כל כך באותו היום לפני שהגעתי לים. הסתדרנו
כל כך טוב יחד והחלטנו כבר אז לצאת קבוע. השארתי הודעה בעבודה
שאני לוקח יום חופש, אחרי הכל הגיע הזמן. גם קיוויתי להמשיך
לישון לצידה של לין. כל שנייה איתה גרמה לי להרגיש מאושר יותר.
אבל כאילו מטה קסם נגע בעורפי והקים אותי מהמיטה "זה לא
אנושי!" אמרתי לעצמי, "נראה לי בקושי חצי שעה אני ישן בסך
הכל." לפחות נהניתי להסתכל על לין ישנה שינה עמוקה והחיוך על
שפתיה הרכות נתנו לי להבין שהיא שמחה, דבר ששימח אותי יותר.
החלטתי שכוס תה עשיר בקופאין יעזור לי מאוד עכשיו. פתחתי את
החלון וראיתי את השותף שלי הולך לעבודה. תמיד תהיתי מהי העבודה
שלו. תמיד הוא התחמק מתשובה מספקת ואומר "עבודה משרדית."
החלטתי שהיום אני חייב לגלות מה הוא עושה. תיארתי לעצמי שלין
לא תקום בשבע השעות הקרובות, לפחות ככה זה אצל אדם נורמאלי,
ואני דיי בטוח שיספיק לי פחות משבע שעות כדי לגלות מה הוא
בדיוק עושה. בכל אופן השארתי לה כסף למונית ופתק שמסביר שיצאתי
ואני עוד אחזור, גם כתבתי, למקרה שהיא תרצה להישאר, מה יש
לאכול בבוקר ואיפה הדברים החשובים נמצאים.
    יצאתי. בהתחלה הלכתי בערך מהכיוון שהוא הלך. אחרי זה
הייתי צריך לנחש. שאלתי כמה אנשים אם הם יודעים עליו משהו. חלק
אמרו שלא, חלק אמרו זאת עם מבט חשוד או מבוהל. רבים פשוט
התעלמו. אני שותף שלו כבר כמה שנים, איך זה ייתכן שאני יודע
עליו כל כך קצת. ז"א.. את המשפחה שלו אני בקושי מכיר, הוא לא
מזמין אותם אליו. לפחות אני יודע שיש לו משפחה, כי יש לו מנהג
כזה שבחמש עשה לכל חודש, ברוב המקרים, הוא נוסע לבקר את
האחיינית שלו. לא פעם באתי איתו וגם נאלצתי לשמור עליה. לא
שהבנתי למה היא צריכה שישמרו עליה, כלומר מילא כשהיא הייתה בת
13, עוד מילא אני מבין, אבל עכשיו היא כבר בת 17 ועדיין הוא
מביא אותי מידיי פעם לשמור עלייה. אני גם לא מבין למה אם הוא
זה שבא אליה, אני זה שצריך לשמור עלייה. בהתחלה זה עיצבן אותי,
אבל כבר לא אכפת לי, אני דווקא דיי שמח שאני צריך לשמור עלייה,
כיף לי איתה. אמרתי לעצמי שאולי מוטב שאני אשאל בפאבים עליו -
אחרי הכל הוא מבלה שם דיי הרבה. רק חבל שרוב הפאבים בשעה כזו
סגורים. לפתע גיליתי שאחד הפאבים אותו הזכיר רון פעם היה עם
דלת מעט פתוחה. בפאב היו כרגיל דיבורים, מידיי פעם צעקות.
האנשים שם היו מוזרים יחסית. "מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" שאל
אחד מהאנשים גדולי הממדים. "סתם.. חשבתי לחפש את רון." עניתי
מעט חנוק. "רגע, איזה רון?" צעק לי אחד מאחורי הבר. "רון גור."
עניתי לו. היה נדמה לי שאחד מלמעלה לחץ בשלט על ה- mute - כולם
השתתקו, שקט שבשלב מסוים מתחיל להדאיג נפשות מאוישות, ואפילו
כאלה שלא. האיש הגדול סגר בחוזקה את דלת הפאב, "מאיפה אתה מכיר
אותו?" שאל בטון שאילו היה הופך לדבר כלשהו פיסי, לבטח היה
מועך אותי כמו זבוב. "הוא השותף שלי." עניתי מבוהל מעט. "איך
קוראים לך?" שאל אחד מהאנשים שהיו שם. "ראיין." עניתי, רציתי
לשקר ולברוח, אבל הבנתי שאין לי לאן. "רון סיפר לנו עלייך."
הוא המשיך לדבר, הפעם פנה לשאר האנשים, "מה יש? תמשיכו לחיות."
כולם המשיכו במעשיהם הקודמים. "מה הוא סיפר עליי?" התעניינתי.
"כל מיני דברים, שב." הוא פינה לי מקום ליד הבר. "מה תזמין?"
הוא שאל אותי. "אבסולוט." עניתי. "כן," הוא צחק קלות, "אתה
באמת ראיין. קולין, קוקטיל אחד כחול בשביל השותף של רון!"
"באמת שיש לי כסף רק לאבסולוט, חוץ מזה לא התכוונתי לשבת, אני
באמת רוצה להמשיך ללכת." אמרתי. "ראיין, תהיה מנומס, בן אדם
מזמין אותך לקוקטיל, רק מהנימוס תשב ותשתה. אתה לא צריך לשלם
כלום." הוא אמר לי. "טעמתי את הקוקטיל הזה, הוא חזק מידיי.
באמת. אני מעדיף פשוט אבסולוט." אמרתי. "יודע מה, בשבילך.
קולין, תעשה לו את זה על בסיס וודקה תותים, ולא יותר מידיי
חזק." התפלאתי שהם יודעים עליי את כל זה, מוזר לי שרון בכלל
מדבר עליי. 'יותר מידיי אלכוהול בשבוע אחד' חשבתי לעצמי. ידעתי
שזה לא משנה, לא זה מה שיהפוך אותי לאלכוהוליסט, אבל זה בכל
זאת הפריע לי. שתיתי את הקוקטיל, היה לו צבע סגלגל, העדפתי לא
לשאול יותר מידיי שאלות. דיברנו קצת על מהות החיים, מבין
השיחות האלה שכל אחד מהצדדים יודע מאיפה היא מתחילה, איפה היא
תסתיים, ומה היא המסקנה הנובעת ממנה. "עדיין לא ענית לי על רון
גור." הזכרתי את העניין שלשמו באתי. "אחרי כל זה אתה עוד מדבר
על רון גור? טוב, צא. צא, אולי תראה אותו. הוא נוהג להסתובב
באחת עד אחת ואחת עשרה דקות בדיוק לפי שעון המדינה ברחוב
הראשי, ארבע דקות מהמשרד שלו, אם תצא עכשיו אולי תתפוס אותו."
אמר לי ההוא וחזר לשולחן שבו התיישב קודם. לא הבנתי למה הוא
התכוון כשהוא אמר 'אחרי כל זה', "אחרי כל מה?" שאלתי, כמובן
שהייתה התעלמות מוחלטת. עכשיו נותר לי לשאול רק את עצמי. יצאתי
מהפאב והתחלתי לחוש בסחרחורת קלה שעברה כהוריקן שזה עתה נוצר
מכפות רגלי עד ראשי. כשזה הגיע לראש החזקתי אותו בידיי כי זה
כאב לי. הכל נעשה מטושטש ולא זכרתי מה קרה איתי לפני כמה דקות.
הלכתי ברחוב מנסה לעסות את ראשי כדי שיירגע.  
    הדיוק שלו. זה עוד אחד הדברים. כשהוא אומר שהוא יגיע
אלייך בשש ורבע - הוא יגיע בשש ורבע, לא בשש וארבע עשרה דקות
ולא בשש ושש עשרה דקות. גם אם הוא יגיד לך דקה לשבע - זה אומר
שש חמישים ותשע, גם אם זה אומר שעליו להתעכב מעט במדרגות. הכל
לפי השעון של המדינה. אם הוא לא בא בזמן - זה אומר שקרה משהו
חריג. בנתיים זה קרה רק פעם אחת שהוא איחר בדקה באיזה יום
שבאמצע הדרך היה לו נקר בגלגל האחורי. לא יכלתי לדעת אם הוא
אומר את האמת או לא, כי המכונית כבר הייתה במוסך, לפי דבריו.
לפעמים זה מדהים איך שכל כך הרבה דברים הוא יכול להכין בכל כך
קצת זמן. הוא יודע לסדר את לוח הזמנים שלו באופן מדהים. הוא
יודע לתכנן בדיוק כמה זמן ייקח לו מה.
    ראיתי אותו באחת ועשר דקות. רציתי להפתיע אותו. עוד לפני
שהספקתי להבין מה קורה מצאתי את עצמי על הרצפה. אחרי שהוא ראה
מי אני הוא שלח לי יד כדי שאני אקום. "בו'נה, אחלה רפלקסים."
אמרתי לו וקמתי. "יש לך מזל שהחלטתי להיות נחמד הפעם, אחרת
היית מאבד את ההכרה. מה אתה בכלל עושה כאן? אין לך עבודה, או
לפחות בחורה במיטה?" הוא שאל אותי. "לא, לקחתי יום חופש. ואין
לי מושג איפה לין בדיוק." עניתי. "טוב, אבל מה אתה עושה כאן?"
הוא שאל אותי. "סתם.. הלכתי לעשות סיבוב." עניתי מתחמק. "על מי
אני עובד." רון אמר כאילו לעצמו, "אני הרי יודע מה אתה עושה
כאן. בראסמי ראיין, צודק. אתה צודק. ואללה אם הייתי אתה כבר
מזמן הייתי חושד בעצמי." לא הבנתי ממש לאן הוא חותר. "אנחנו
כבר ארבע שנים ביחד, אולי באמת הגיע הזמן שלי לבטוח בך." הוא
המשיך ללכת. הלכתי בעקבותיו. לפתע הוא נעצר מול אחד הדלתות.
בהתחלה לא הבנתי, אבל הצצתי בשעון וראיתי שהוא נכנס בדיוק באחד
ורבע למשרד. בכל אופן זה היה נראה כמו משרד, אז שיערתי לבד שזה
המשרד שלו. זו הייתה הכניסה האחורית. הסתכלתי על המשרד שלו.
הוא התיישב ליד השולחן ליד המחשב, אני מהצד השני. "בלש פרטי?"
שאלתי אותו. הוא לא אמר כלום. עכשיו לפחות הבנתי למה הוא לא
מצהיר על עבודתו. מישהו נכנס למשרד שלו, "אה, לא ידעתי שאתה
עסוק עם מישהו." הוא אמר ביקש סליחה ומיהר לצאת. "חכה!" אמר לו
רון. האיש קפא במקומו, "כן?" שאל. "חכה לי, אני באמת צריך לדבר
אתך לפני שאני נוסע. הוא לא היה בתכנון שלי היום." כשהוא אמר
'הוא' הוא התכוון אליי. "בעצם.." הוא הרהר לעצמו, "אתה יודע
כבר איפה ג'ון גרה, לא?" הוא שאל אותי. ג'ון זו האחיינית שלו.
"כן." עניתי. "יופי, סע אליה ותשמור עלייה, אני כבר אשיג אתכם
יותר מאוחר." הוא ביקש ממני, כמובן שהסכמתי כמובן מאליו ויצאתי
לדרכי אל ג'ון. "רגע, אני קודם יאסוף את לין." אמרתי. "אין לך
למה. היא בחרה בכסף למונית והשאירה מכתב שמסביר את זה שהיא
חוזרת הביתה." הוא אמר לי. "מאיפה אתה יודע את זה?" שאלתי
אותו. "אני בלש פרטי, לא? חוץ מזה האחיינית שלי כבר מחכה, אל
תיתן לה לחכות יותר מידיי." הוא אמר לי.
    "אז היום החמש עשרה לחודש, כבר אמצע החודש." אמרתי לעצמי
נוהג במכונית. הגעתי אל הבית של ג'ון. היא חיכתה בחוץ. "אז
הפעם רק אתה הגעת?" היא שאלה אותי בחיוך. "בערך, דוד שלך יצטרף
אלינו בהמשך." עניתי לה. "כמו תמיד, אתה יודע מה דוד שלי
עושה?" היא שאלה אותי. "למה את מתכוננת?" שאלתי אותה כדי להיות
בטוח. "מה העבודה שלו." הסבירה. "כן." עניתי לה. "ואתה לא פוחד
להיות השותף שלו? או שגם אתה כזה?" היא שאלה אותי. "מה?.. מה?!
למה שאני אפחד? ומה זה כזה? לי יש עבודה אחרת, אני טכנאי
מחשבים, זה הכל." אמרתי. "רגע, במה דוד שלי עובד, אני פשוט
רוצה להיות בטוחה ששנינו מדברים על אותו דוד." למען האמת אני
רק נהנה להסתכל עליה ולשמוע אותה מדברת, יש לה קול שמדהים אותי
כל פעם מחדש. החיוך והעיניים הנוצצות שלה רק משלימים את
התמונה. "אל תגלי לו שסיפרתי לך, הוא בלש פרטי." ג'ון צחקה,
"כן אה, בלש פרטי מיוחד." לא הבנתי את פשר הצחוק. היא אחזה ביד
שלי והתחלנו ללכת, "אתה לא יודע כלום, אה?" אמרה ג'ון. "למה את
מתכוונת?" שאלתי אותה. "אתה לא עוקב אחר העיתונים, מה? יש
דברים חוץ ממחשבים בעולם הזה. המחשב הוא סתם כלי עזר לחיים
האמיתיים. כלי עזר מתוחכם הייתי מציינת, מי שמבין בזה זה נחשב
אצלו לכסף קל. אבל דוד שלי מתעסק עם כסף אחר. מוזר לי שרק
עכשיו אתה פותח את הראש שלך לכל השאלות האלה. אולי זה מה שהופך
אותך למיוחד, אולי בגלל זה דוד שלי בחר בך." היא הסבירה, אבל
אותי זה רק סיבך יותר. "מה? בחר אותי למה?" שאלתי. היא חייכה
ונתנה לי נשיקה על הלחי מלווה בחיוך קל, "אתה חמוד, אתה יודע?
גם תמים. נחמד לי להכיר בנים תמימים. אין הרבה כאלה." אמרה
ג'ון. "תודה, אני מניח." אמרתי.
    "בוא ניכנס לדירה הזאת." אמרה ג'ון. "של מי הדירה הזאת?"
שאלתי. "שלי." ענתה ג'ון. "אבל את לא גרה ב.." התחלתי להגיד.
"מה זה משנה? גם זאת הדירה שלי." היא קטעה אותי. "אבל אין לך
מפתח." אמרתי לה. "אוי, זה החלק הקל." היא אמרה ופרצה את הדלת.
ממש פרצה את הדלת לנגד עיניי. "מאיפה למדת את זה?" שאלתי אותה
מתפלא. "מדוד שלי." השיבה בחיוך. הדירה הייתה מבולגנת למדיי.
כל מיניי כתבות בעיקר על רציחות נגזרו ונתלו על הקירות. "19.3
- השבוע נרצח תושב בביתו.. ביום שני כשחזר מעבודתו.. ומצא את
מותו.. 17.4 - היום.. מצא את מותו.. סיבת המוות עוד לא
ידועה.." כתבות על כתבות נערמו בדירה הזו. "את כל המקרים האלה
דוד שלך חקר?" ניחשתי. "כן." ג'ון צחקה. "טוב. מה את רוצה
לעשות?" שאלתי אותה. "רוצה לראות סרט?" היא שאלה. "מה שאת
רוצה." אמרתי לה. "אז סרט. יש פה הרבה סרטים שעוד לא יצא לי
לראות. ונזמין פיצה." אמרה ג'ון. "מתאים לי." אמרתי לה. בחרנו
בקומדיה. מצאנו שם סרט ששנינו לא ראינו עדיין. היה משעשע
למדיי. "יש לך מושג למה אתה תמיד בא אליי?" היא שאלה אותי בשלב
מסוים. "דוד שלך ביקש ממני לשמור עלייך." עניתי לה בפשטות.
"ואתה מסכים כי אתה חייב לו טובה?" היא שאלה. "לא," עניתי
והוספתי, "אני בא אלייך כי אני רוצה לבוא אלייך." חייכתי אליה
והמשכנו לראות את הסרט. "אתה יכול לבוא יותר." אמרה ג'ון. "אני
בהחלט אשכול את הצעתך בחיוב." אמרתי בחיוך. היא גם חייכה. אחרי
הסרט שיחקנו בבית בכל מיני דברים. בשלב מסוים מצאתי את עצמי
קרוב אליה כל כך והתבלבלתי. חשבתי על לין, אבל ג'ון גרמה לי
להרגיש משהו שונה. 'נו באמת, היא קטנה ממני בשבע שנים!' חשבתי
לעצמי. אבל באותו רגע הסתבר לי שלא הכל בשליטתי, התנשקנו.
חשבתי לעצמי שמצאתי את לין רק כי זה מה שחיפשתי, כלומר, זה כמו
שכמישהו מחפש קערה לדגני הבוקר שלו, גם ספל ייראה לו כמו הקערה
שהוא מחפש. לין הייתה הספל שלי, אבל אני שותה את דגני הבוקר
שלי בקערה, ונראה לי שג'ון היא הקערה שלי. אפילו לא טרחתי
לעצור ולהגיד שאני מצטער שכל זה קורה - ואני בדרך כלל עושה את
זה גם אם יש רק איזשהו רצון קטנצ'יק לעשות את זה. הרגשתי
שאנחנו נסחפים וזה לא שינה לי בכלל. "מה השעה?" היא נעצרה
לפתע. "חמש וארבע דקות." עניתי. "בדיוק?" היא שאלה. "לפי השעון
של המדינה." עניתי לה. "לא טוב. לא טוב." היא אמרה והתארגנה
מהר ככל שיכלה. "יש לנו בדיוק שלוש דקות להתחפף מכאן כדי שרון
לא יידע שהיית כאן." היא אמרה. "מה? אבל זה אומר שהוא יכול
להיות כבר בחוץ. הוא לפעמים מקדים, את יודעת." אמרתי לה. "כן.
אבל אם היית שם לב לפרטים היית מבין שהוא לא יקדים ביותר מדקה.
קדימה, צא ותתניע את המכונית, אני אבוא עוד דקה." אמרה ג'ון.
עשיתי כדבריה. היא הגיעה. "לאן?" שאלתי. "לבית שלי." השיבה.
    הגענו לבית שלה. הוא היה ריק. "כנס." אמרה לי. נכנסתי.
נישקתי אותה. מהשלב הזה לא יכלתי עוד להתעלם מהמשיכה שהייתה
בנינו כל השנה האחרונה אשר נאטמה מעצם הפרש הגילאים בינינו.
הדבר היחיד שגרם לי להרגיש רע עם זה היה לין, אך כל רגע ורגע
נוסף שבו הסתכלתי על ג'ון גרם לי להבין שאין לי עוד מה לחפש
אצל לין - היא בחרה בכסף למונית. אחרי עשר דקות בערך רון הגיע.
הוא היה כעוס למדיי, חששתי שמא זה בגלל שהוא יודע - לא יודע
איך, אבל הוא בטח יודע. הוא הודה לי ואמר לי שהוא מסיע אותי
לפאב. "עזוב רון, שתיתי יותר מידיי אלכוהול בשבוע האחרון."
אמרתי לו. "אתה בא איתי לפאב!" אמר כעת בגדר של הוראה. היה לי
עצוב להיפרד כך מג'ון, אבל אז רון הוסיף, "ואת עלמה צעירה, באה
אתנו." איפה-שהו שם בלבי הקט שמחתי. הוא לקח אותי לאותו פאב
שהבוקר נכנסתי אליו לשאול עליו. חלק מהפרצופים עוד היו מוכרים
לי מהבוקר, אבל חלק אחר לא זכרתי.
    כאילו הוראה מלמעלה נתנה לי להיזכר בכל הסיפורים שהיה
מספר לי כשהיינו יוצאים לבלות את הבילוי השבועי שלנו - הזמן
האיכותי שלנו, כך היינו קוראים לזה. השבוע יצאנו יותר פעמים,
אבל הסיפורים התמעטו. אחד הסיפורים החוזרים שלו היה הסיפור על
החתול המיילל, כל פעם הוא היה מוסיף לי פרט נוסף, אך המוטיב
החוזר היה לקראת סוף הסיפור, כאשר חזרנו אל החתול ברצון מסוים
להאכיל אותו - היה בן אדם עם כף יד חבושה למחצה שאמר "הבאתי
להם אוכל והם התנפלו עליו." הייתה את התמונה של החתולים על
הגבעה שאכלו להנאתם. ואותו חתול, חתול שחור וכחוש, נקבר באופן
מוזר מעל האדמה, עטוף מהודק בכל מיני בדים, רק הזנב הסגיר את
זה שהיה קבור בפנים אותו החתול. כל פעם הרגשתי שאני יותר ויותר
מעורב בסיפור הזה שלו. כל פעם ראיתי יותר ויותר את עצמי כגיבור
הסיפור. 'למה פשוט לא האכלת אותו בהתחלה שעוד הייתה לך
הזדמנות?' שאלתי את עצמי פעם. סיפור אחר שלו היה על האיש ששמע
צעקות. האיש הגיע מרחוק אל עיירה והתאכסן שם אצל אחת הנשים. כל
בוקר הוא היה מתעורר ושומע צעקות מצמררות של ילדה קטנה. בחוץ
לא היה דבר, גם האישה טענה שאין כלום. כל פעם שהוא היה מספר לי
את הסיפור הזה הוא היה מספר לי עוד משהו ועוד משהו שגורם לי
לחשוד בעיירה ובאותה אישה בפרט, כאילו יש איזה סוד הנסתר
מעיניי האיש וכן מעיניי.
    התקוממות, שני צעירים שלפו אולר אחד לעבר השני. האנשים
נכנסו לפאניקה, עם זאת עשה הרושם שעל בעל המקום זה לא עשה רושם
גדול כל כך. הצעירים התקרבו אחד לשני. "קח את ג'ון החוצה." אמר
לי רון ועשיתי כדבריו. קלטתי אותו בזוית עין שולף אקדח וצועק
על הצעירים לזרוק את האולר. "איך דוד שלך קשור למקום הזה?"
שאלתי את ג'ון. "זאת הזירה שלו." ענתה לי בקלות הדעת. "את חושב
שדוד שלך יכעס אם הוא יידע על מה שעשינו?" שאלתי אותה. "לא,
אבל הוא יכעס על דברים אחרים." ענתה לי. "על מה?" שאלתי אותה
והיא לא התייחסה לשאלתי. נשמעה ירייה ואחריה קול מתכתי. המשטרה
הגיעה ועצרה את שני הצעירים. אני וג'ון נכנסו חזרה לפאב, רון
לא היה שם. "איפה דוד שלך?" שאלתי אותה. "בטח מסתובב, הוא עוד
יחזור. בוא נשב." אמרה ג'ון. "איפה יש לו להסתובב?! לפאב הזה
יש רק דלת אחת ואם הוא היה יוצא ממנה היינו רואים אותו." אמרתי
לא מבין. "לפאב הזה יש שבע דלתות." לחשה לי ג'ון והתיישבה ליד
אחד השולחנות. הזמנו לנו מילקשיק. אחרי זה יצאנו והסתובבנו
ברחובותיה האפלים של העיר. הייתי חייב לנשק אותה שוב. היא
נעצרה. לא הבנתי למה. "תראה," אמרה והצביעה על הקיר הסמוך,
"תראה מה כתוב כאן: האם תברח כשהוא יעקוב אחריך? האם תברח
כשהוא יעצור אותך? האם תברח כשהוא יגיד לך שלום באופן מוזר?
האם תברח כשהוא ישלוף אולר? האם תברח כשהוא ידקור אותך?"
"באיזה שלב תבחר לברוח?" קראתי את השורה האחרונה. "ואוו.."
פלטתי.
    שמענו צעדים מלווים בקולות. אלו לא היו צעדים של אדם אחד.
הצעדים הלכו והתקרבו אלינו. זה הזכיר לי סיפור נוסף שרון היה
מספר לי. הסיפור על האור המתקרב. כל חייך אתה הולך לתומך ולא
תמיד מרגיש שזה מתקרב אלייך. הוא מספר על זה שזה לוקח אותך
ומושך אותך לאן שהוא רק יחליט. כשאתה מחליט להתעלות עליו, זה
רודף אחרייך. אז אתה מתחיל לחוש את הפחד האמיתי שנובע מחוסר
ידע ומתח ומרגיש שגופך הוא תופים שמישהו עצבני מתופף עליהם. אף
אחד עוד לא חזר עם סיפורים מה זה בדיוק עושה לך שם, אבל כולם
יודעים שכשזה מגיע - אתה הולך.
    רון הגיע אלינו. "מה אתם עושים פה? חיפשתי אתכם בפאב.
דאגתי נורא." את רון ליוו שני שומרים חסונים. "לא ראינו אותך
בפאב, אז חשבנו שיצאת." אמרתי לו, כמובן שזה היה ממש לא מדויק,
אבל לפחות זה היה נשמע טוב. "אתה יודע משהו ראיין, אני כבר לא
יודע אם להאמין לך. כאילו מה, אתה לא חשבת על זה שאני אעלה על
זה ששאלת עליי ולא סתם נתקלת בי היום? או זה שלדוגמה הייתם
אצלי בדירה. ושתדע לך ראיין שאני רואה טוב מאוד איך אתה מסתכל
על ג'ון." "רון, תירגע." ג'ון התערבה, "הוא סיפר לך את האמת.
חוץ מזה, מה שיש ביני לבינו זה העניין שלי ושלו ולא שלך." "אני
מדבר עם ראיין עכשיו, אל תבואי להגנתו ואל תדברי אליי ככה. את
כנראה שוכחת מי מגדל אותך." אמר לה רון. את החלק הזה לא הבנתי.
"בנתיים הגורם המכריע לזה שאני גדלה זה הזמן." אמרה ג'ון. רון
החטיף לה סטירה. לי זה הפריע, אבל לה זה לא. "טוב, טוב. בוא
נפסיק עם כל זה." אמר רון והוסיף, "סע לדירה, אני אסיע את ג'ון
הביתה." "אני יכול גם לבוא?" שאלתי. ג'ון מיהרה להתערב, "לא.
אל תבוא. אני אהיה בסדר." היא נתנה לי נשיקה עזה וחיבקה אותי
חזק. לא רציתי לתת לה ללכת. דוד שלה באמת לא כעס על זה. 'הוא
יכעס על דברים אחרים.' נזכרתי בדבריה בדרך לדירה. יותר מאוחר
רון חזר עם בקבוק ללא תווית. "נאכל נשתה ונלך לישון." הוא אמר.
רציתי לעזור לו עם ארוחת הערב, אבל הוא סירב לעזרה, "שב בסלון
וחכה." אמר לי. "אפשר לשאול אותך שאלות?" שאלתי אותו. "אתה כבר
שואל." הוא ענה לי. "אנשים פונים אלייך שתחקור דברים?" שאלתי.
"זה מה שעושה בלש פרטי." ענה בכלליות. "ממה שהבנתי, אתה עושק
בעיקר ברציחות, נכון?" שאלתי אותו. "כן." ענה לי. 'ואוו.. הוא
סופסוף עונה לשאלותיי על עבודתו.' שמחתי ופחדתי בו זמנית. "איך
אתה מגלה את כל הדברים האלה?" העזתי לשאול. "אילו דברים?" שאל
רון. "כל מקרי הרצח." הסברתי. "אני לא צריך לגלות מקרי רצח. הם
פשוט נמצאים. רואים את זה." הוא אמר לי. "כן, אבל איך אתה מגלה
מי הרוצח?" שאלתי בסקרנות. "אני לא צריך לגלות דברים כאלה."
ענה לי והביא לי את הארוחה. לא רציתי לאכול, אך בכל זאת אכלתי,
מתוך נימוס אני משער. "אז מה אתה בעצם חוקר?" העזתי לשאול.
"אני לא חוקר." הוא ענה לי. נבהלתי לרגע., ולרגע הרגשתי
סחרחורת כזו, תחושה של עמעום חושים.  
"אף פעם לא אמרת לי בעצם מה הקוקטיל הזה מכיל." אמרתי לו. "אני
חושב שכבר הבנת לבד." רון ענה וקם. לא הבנתי מה קורה ורק פלטתי
בחולשה, "רגע אתה בעצם ס.."
    נזכרתי בקולות בכל מיני דברים שרון אמר לי בשלב מסוים,
"יש גאות." "באמצע חודש הירח מלא." "הסיפורים מספרים שלפני
ארבעים שנה אנשים מוכי ירח היו עושים צרות, היו גונבים,
רוצחים, אונסים ילדות קטנות. הצעקות הגיעו מכל מקום ואף אחד לא
עשה כלום בנידון. כל פעם, בירח מלא. אנשים שהגיעו מבחוץ שמו לב
לזה, אבל לא היה להם למי לפנות. כולם חיו את המחזוריות הזאת
ולא למדו את הלקח שלהם, לא הביעו עמדה והעדיפו להעלים עין."
"אני עובד רק בירח מלא." "קראתי בעיתון שיש גאות היום." אחר כך
כל מיני תמונות זרמו לי לראש, התמונה של החתול השחור, התמונה
של האיש שהתעורר בבוקר, התמונה של הפנים של רון ביום ההוא
שרציתי לבדוק אם הוא ישן, התמונה של הגרפיטי שאני וג'ון ראינו
על הקיר, 'האם תברח כשהוא יעקוב אחריך? האם תברח כשהוא יעצור
אותך? האם תברח כשהוא יגיד לך שלום באופן מוזר?..', ושוב ראינו
תמונה של רון שולח לי יד שאקום באותו יום באחת ועשרה שרציתי
להפתיע אותו, ראיתי את התמונה של כתבות העיתונים, '19.3 -
השבוע נרצח.. ביום שני.. ומצא את מותו.. 17.4 - מצא את מותו..
סיבת המוות.. לא ידועה..' דברים נוספים לא צלולים שעוד זכרתי
לפני שמצאתי את עצמי פה היו הגרפיטי האדום על הקיר בתוככי הפאב
'כשהוא ידקור אותך - כבר לא תוכל לברוח.' והשיחה שהתנהלה ביני
לבין רון, המשפט האחרון הדהד לי חזק בראש, "צדקת. אני לא באמת
בלש פרטי. אני רוצח שכיר."
זה התחיל להתקרב.