1.אני לא זוכר הרבה, ומה שאני זוכר, לא בהכרח נכון.

2. ידעתי לצחוק באמת, לבכות באמת.

3. זיכרון ראשון, הוא זיכרון שמח
את המכות אני זוכר פחות.
ובכל זאת
ידעתי, יש אזור בגן
בו אסור לי להסתובב.

4. נראה לי כי היה שם ריק
אזרתי אומץ והלכתי לשם
אני לא זוכר מה קרה.

5. אני כבר עומד כסימן שאלה
אז, כי  לא הייתי הולך לשירותים בזמן
היום,  כי ככה אני.

סיברתי אז להיות ילד
לא יכלתי לצייר ציורים שהם יבינו
ציירתי ציורים מודרניים בגן
נושא לבדיחות.
והנה, יש כבר צורת בתבנית
גם ככה אני לא מצליח לצייר.

6. כאב בטן
זה היה הכאב החזק ביותר שיכולתי אז לדמיין.
היום הוא נראה כמשאלה.

7.מתחילים ללמוד
מרבצים לי מכות.
תנועות מזורות, בלתי הגיוניות
מבדילות אותי מהשאר
נושא לבדיחות.
אני מנסה ללכת רחוק
לכל כדור הארץ אולי אפילו
עד הכוכבים
שם
הילד שמרביץ רוצה להיות
חבר שלי.


8. אני לא מדבר את אותה שפה
תמיד.
זה כל הבעיה
אני לא מצליח לתפוס את השפה
איך אני יתקשר?

9. אפשר להחליף את האחרים
זה לא יעזור
הבעיה היא בי.

10. כל הכעס מוכנס לתיבה
שנפתחת ואז זעם של שנים
מתפרץ כלפי אדם שלא עשה לי  כלום

קשה לי להבין בני אדם אחרים
יותר קשה לי להבין את עצמי.

11. יש דברים שאסור לומר
אני לא אמרתי מעולם דבר חושב
מחשש  שאסור לומר אותו.

איך אנשים יאהבו אותי ככה?
איך אנשים יזכרו אותי ככה?
איך אנשים יבינו אותי ככה?
איך אנשים יעשו את מה שאני מבקש
אם אני לא מבקש אותו?

12. תמיד מחפש התרגשות חדשה
לפעמים אפילו רוצה למצוא אחת כזאת.
מוקף באנשים,עושה את מה שעושים כולם
חושב שאני מיוחד.
חושב שאני מקורי.
חושב שהשמחה שלי היא כמו של כולם
אבל לי יש חיוך מיוחד.
חושב שלי יש חלק בחגיגה.
חושב שאני יותר מילד.
ואולי הייתי אז

אני זוכר הרבה מאותו יום,
מספיק  כדי שהוא יחשב אמיתי.
מספיק כדי לחזור אליו
כל פעם שהחיים מאכזבים אותי.
כל פעם שאני מאכזב את החיים.

13. המצב משתפר
אני מבין שאני אידיוט.
המצב משתפר
אני בורח מכל דבר
טוב ורע.

ודבר לא השתנה,
אני לא בוגר
לא מתבגר
ולא יודע.

אני מנסה לא לשקר אף פעם
אך מפי האמת עוד לא יצאה מעולם
היא גם לא תצא על  דף זה.

דבר לא השתנה
והוא בכל זאת אני אומר:
המצב  משתפר.
זה מילים שתמיד טוב להגיד
המצב משתפר, המצב משתפר.
שאומרים אפשר להאמין.
שמאמינים זה נכון.

14.מדי פעם אני מנסה להיות נורמלי.
יותר להרגיש נורמלי.
אני נראה בסדר.
אז מה אם גם שאני אומר שיש לי
אין לי באמת חברים.

אבל אני כבר לא צריך אותם.
מצאתי משהו אחר
קוראים לזה כלום
וזה מצוין.

אבל אני עדיין מנסה להיות נורמלי.
איזה דחף פנימי שגורם לי תמיד לרצות להתחזות.

ופעם אולי אמרתי שאין דבר גרוע מלהתחזות.
אבל אני יודע: אין דבר נפלא מזה.
אין לי דבר אחר.

כאן אולי מת סופית אני האמיתי
ונותרתי רק אם צורות שונות של מתחזה.
גוונים שונים של זיוף.
אני זיקת, אולי.
לא נראה לי שאני בן אדם.

15. התחלתי לכתוב.
פשוט ככה.
כי לא היה דבר אחר לעשות.
ועכשיו יש לי משהו.
דיו מעוצב על דף.
אולי זה יישאר כאן אחרי.

16. סימן שאלה.
כך אני עדיין עומד, כך אני עדיין חושב
זה סיכום אחד.

רפרוף. רציתי לקרוא עכשיו את כל הקטעים מההתחלה
אבל מהר מאוד התחלתי לדלג..
עצלנות. המחלה המופלא ביותר שלי.
עצלנות.
גם זה סיכום.
סירבתי אז להיות ילד.
כעת אני מסרב להיות מבוגר.
מסרב להיות באמצע.
והילדים, שאני רוצה כל כך להידמות להם
מעצבנים אותי שהם שונים ממני.
וגם שהם מזכירים לי אותי,
זה כיוון גרוע.
ואני צועק עליהם, בניגוד לרצוני.
עצבנות.
סיכום נוסף.

עצבנות.
עצלנות.
סימן שאלה.

17. אולי אני נורמלי ואני לא יודע.
אולי יותר מזה, אולי אני אפילו אמיתי.
אולי אני עדיין יודע לבכות באמת.
סימן שאלה.

לא אוטוביוגרפיה.
יצא די רחוק מזה.
מאוד לא מדיוק.
העיקר חסר.
שטחי.
(הסיכום הכי טוב)