אני צריכה להיעלם בתוך הרגע הזה, שבו לא כואב.
הרגע הזה שבו אני נושמת לרווחה,
במקום בו אני  מוגנת, אהובה

כמו לפני טביעה, עמוק מתחת למים,
שניה לפני הסוף, כשאתה עובר את הגבול הדק בין המים לאוויר
ופתאום ניתן שוב לנשום
הריאות מתמלאות, וחיוך מתוק של הקלה ורווחה עולה על הפנים.

הידיים שעוטפות,
ונותנות לך להרגיש הכי ראוי בעולם,
כאילו אין מקום אחר שאתה אמור להיות בו,
אין מקום אחר שהצד השני רוצה להיות בו.
דבר קטן שמוענק רק מאהבה,
כי שם, במקום הזה
יש רק אמת,
אי אפשר לשקר.
המקום הזה מתאפשר אך ורק מתוך רגשות אמיתיים,

החבל הצלה הזה,
מציל אותך באמת, רק כשהוא אמיתי.

הלב דופק, אבל משמיע מנגינה מתוקה,
הנשימה מסתדרת,

סוף סוף

כל הרעש מסביב, הרעש בראש,
השתתק,
נדם,

כי שם, יש רק צלילים עדינים,
במקום הזה, הכאב נעלם.
הלב לרגע מפסיק להתפורר,
מתחיל מעט להחלים,

שני הלבבות מתחברים,
המחשבות לרגע מתעדנות, מרוקנות עצב,
רק לרגע, אתה קצת מאושר,

לפעמים, רק לפעמים,
למרות שזהו מוצא חיצוני, פיזי,
למרות שזה מהווה רק פלסטר,
למרות שזוהי הקלה זמנית,
ולא פיתרון לכאב,
רק לפעמים,
זה כל מה שצריך, כדי למנוע נפילה,
כדי להציל את הלב המתפורר,
להסדיר את הנשימה,
לפעמים, רק לפעמים,
מתחשק לך להסתתר במקום הזה, שבאותו רגע,
הוא רק שלך,
להתקפל בתוך המקום האוהב הזה,
לשאוב את האנרגיות, שאתה זקוק להן נואשות,
אותן אנרגיות שטוענות את כוחות המלחמה,

כי אין חזית ללא עורף,
ואי אפשר לטפל בפצע בלי לחבוש אותו,
לפעמים המלחמה הנפשית, הפנימית,
זקוקה לכלים פיזיים, חיצוניים,
על מנת להטות את סיכויי המלחמה לטובתך.

שם אני צריכה להיות,
ועם הזיכרונות על המקום הזה,
הרגע הזה,
ההרגשה הזאת,
אני מצליחה לחייך,
לנשום מעט יותר בקלות,
להירדם...