זה היה באחד מימי הקיץ השגורים כל כך בפי, מהבית לבסיס, מהבסיס
בחזרה, בתוך מדים ירוקים ומעט משופשפים. תחושת הייאוש מהמערכת
הזו, שאין בה שום מקום לביטוי עצמי,לאינדוודאוליות או לפרט
כפרט, האפילו עליי באותו היום. כשכבר הייתי קרובה, והגעתי
לשכונה בה שוכן ביתי, הרגשתי, כהרגלי הנשנה, מעין צורך להוציא
את נגן המוזיקה הנייד שלי ולהאזין לשיר חדש ויפה המתנגן ברדיו
ללא הפסק בעת האחרונה. אותו השיר, מזכיר לי תקופה נפלאה של
לפני שנתיים, מעט לפני שהכרתי את אהבתי הראשונה, והיום אני
נזכרת איך מאז שזה נגמר,הפכו חיי לשאלה אחת גדולה. משום מקום,
בדרך זו הביתה, אפפה אותי תחושת אופטימיות בלתי צפויה. בניגוד
לבדרך כלל, כדי להשלים את האווירה הקסומה שנחה עליי בשעות ערב
אלה, יחד עם משב רוח קליל שמורגש בשבוע האחרון ותכול שמיים
עמוק, הצתתי סיגריה, וכאילו שאפתי ונשמתי לאוויר העולם את
תחושתיי השמימייות והרגעיות הללו. בעודי מחייכת לעצמי עם כל
ההרמוניה הפנימית הזו, יורדת במדרון הגבעה הירוקה תוך כדי שאני
שרה מפנים, עלו בי מחשבות. ברגע שרגליי עמדו למרגלות הגבעה,
התחתלתי מתקדמת לתוך הרחוב המשקיף אל הגן הציבורי אותו אוכל
לחצות לעבר ביתי.  שם, ידעתי, יש סיכוי שאפגוש באחותי הקטנה בת
השמונה שמדי יום משחקת עם חברתה בגן הזה. באופן בלתי מתוכנן,
נעמדתי, מרחק הליכה של חצי דקה מהגן, בוחנת את המתרחש, עד אשר
זיהיתי שתי בנות מתנדנדות והנדנדה עולה מעלה ומטה, מעלה ומטה,
שערות ראשן מדביקות את קצבה. הרחוקה מביניהן הייתה אחותי,
הבחנתי בה ונשארתי במקומי כדי לסיים את הסיגריה שהדלקתי.
כיביתי אותה כשהגעתי לפילטר, גם את האוזניות הורדתי, והיא
שזהתה אותי ממרחקים רצה אליי וקראה לי בשם החיבה החמוד שהמציאה
עבורי. הגן היה מלא ילדים, ולמרות שציפיתי שלאחר החיבוק שנתתי
לה בעמידה מעט מכופפת היא תאמר שאני מדיפה ריח סיגריות, היא
פשוט חיבקה אותי חזק ולא אמרה כלום. "איך היה היום השני
ללימודים?" שאלתי. "בסדר" היא ענתה לי, ורצה לכיוון חברתה בזמן
שהיא מסמנת לה להתקרב כדי להראות לי את הכלבלב החדש שלה.
"מתוק" אמרתי וטפחתי על ראשו. "איפה הסנדלים שלך?" שאלתי את
הקטנה, והיא ענתה שהם בקרבת מקום. מבלי שציפיתי לכך היא הודיעה
לחברתה שהיא חוזרת הביתה ותוך כדי התקדמותי לעבר הבית, תפסה את
אחת מכפות ידיי והחלה ללכת לצדי. כשהגענו כמעט לסופו של הגן
הציבורי, במרחק של מטרים ספורים מהנדנדה בה התנדנדו השתיים שתי
דקות קודם לכן, אחותי הקטנה פתאום החלה קוראת לאחד הבנים
שנאספו שם, הם היו בגילה או מעט גדולים ממנה. "בן!" היא קראה
לו, "בן!" והוא הסתובב. מבלי שהספקתי לזהות בדיוק מי הוא בן
מכל החבורה, אחותי הקטנה הספיקה לצעוק לו בהתנשאות קלילה " אתה
רואה, אמרתי לך שיש לי אחות חיילת, אמרתי לך!". הוא מצדו,
כמופתע למראית עין, חייך במבוכה גדולה, והשאיר על פניו ארשת של
פני מנוצח. היא, כבין רגע שכחה שהיא הייתה בדרכה הביתה, ונשארה
להוכיח עצמה מולו. "אמרתי לו והוא לא האמין לי, אתה רואה שיש
לי אחות חיילת?!" היא חזרה על כך, כמי שהרוויחה לפחות חצי
עולם, והוא עמד מולה שותק, לא הגיב. גם כל שאר הילדים עמדו
מולה פעורי עיניים, מסתכלים המומים לנוכח הבת שהתנצחה בפרהסיה
על בן, גם הם שותקים. אני כבר הספקתי להתקדם מספר צעדים מאז,
ובצורה מפתיעה, הסמקתי, השתדלתי שלא להסתכל לאחור ולהצניע את
חיוכי. פתאום, תוך שניות אחדות, כל מימד הצבא שתופס חלק מרכזי
בחיי, השתנה. פתאום, מצאתי לפחות סיבה אחת טובה כדי להיות
חיילת. משהו בי קרה. הבית כבר היה ממש קרוב אליי, וברקע רק
יכולתי עוד לשמוע: "אתה חייב לי עשר אגורות, זאת הייתה
התערבות, זוכר?".
ואני המשכתי לחייך.