"אבא, מדוע יש מלחמות? מדוע בני אדם נלחמים?" שאלה רחל בתמימות
מתיישבת על רגלי אביה החייל שזה עתה חזר הביתה לחופשה. ירון,
אביה של רחל ליטף את ראשה ברוך ונשק על מצחה. "מלחמות ילדתי,
נגרמות מפני שישנם אנשים אשר רוצים משהו כל-כך עד שהם מוכנים
להרוג אנשים רק בשביל המטרה...".
"אם הם הורגים אנשים רק בגלל מה שהם רוצים אז אני שונאת את
הלבנונים!" קראה ברוגז הילדה בת השמונה. אביה ליטף את ראשה
בהרגעה: "אל לך לשנוא את כולם ילדתי... לא כולם רעים... אספר
לך סיפור שראיתי כשהייתי שם...
"היינו באמצע פעולה באחד הכפרים. ניסינו לפרוץ לתוך בונקר של
מחבלים..."
"מה זה בונקר אבא?" שאלה רחל בתמיהה.
"זהו המקום בו המחבלים מסתירים את התחמושת שלהם כדי שלא נפגע
בהם" רחל הנהנה בראשה לאות הבנה "בכל אופן... הייה קרב קשה
ואחד מחבריי נפצע בחזהו. הוא נפל על הרצפה ולא יכל לקום.
"בסופו של דבר גברנו על המחבלים והם ברחו. אבל עדיין יוסי,
ידידי שנפצע בחזה שלו... עוד היה פצוע על הרצפה. נאמר לנו שיקח
זמן עד שיחלצו אותו ויקחו אותו חזרה לארץ ולכן ניסינו לטפל בו.
אבל לא היו לנו כל אמצעים.
"ולפתע מאחורי אחד הבתים צצה דמות. קראנו לה לעצור ולהרים
ידיים. היא קראה משהו בערבית והירימה שני סלים בידייה. חשבנו
שאולי זה מחבל שמנסה לפגוע בנו ברך תרמית... אך ככל שהתקדמה
הדמות ראינו שזאת אישה. היא הניחה את הסלים שבידייה על הריצפה
כמה עשרות מטרים מאיתנו והסתלכה. התקרבנו לראות מה יש בסלים...
ביפנים היו תחבושות, אוכל ומים. לא אכלנו או שתינו דבר כי
פחדנו שמע היא לרעתינו. אך בעזרת המים והתחבושות יכולנו לטפל
באחינו הפצוע. חבשנו את פצעיו והיחזקנו אותו עד אשר היגיעו
כוחות החילוץ".
"אז אתה יודע מה אבא? אני אוהבת את הלבנונים... אני רק לא
אוהבת את המחבלים..."
"זאת הגישה הנכונה ביתי..."