בארון שלי יש משהו מוזר באמת. זה לא ארון בגדים כמו כל הארונות
בגדים שיש לכל האנשים. הארון שלי הוא משהו ממש מיוחד.
כשהייתי בן 8 עברנו דירה לאיפה שאנחנו גרים עכשיו. מאז יש לי
את הארון הזה. אבא אמר שהוא היה גדול מדי ואי אפשר היה להעביר
אותו בדלת אז הוא נשאר בחדר.
כבר בלילה הראשון שלי בחדר שמעתי קולות מהארון. רצתי מהר לחדר
של ההורים אבל הם לא האמינו לי ואמרו לי שאני יכול לישון אצלם
אם אני רוצה.
בלילה אחרי זה שוב שמעתי קולות אבל כבר לא רצתי להורים. החלטתי
להיות אמיץ ולפתוח את הארון. ברגע שירדתי מהמיטה הפסיק הרעש,
אבל בכל זאת ניגשתי לארון ולאט לאט פתחתי אותו. מה שראיתי
בפנים בכלל לא היה מפחיד, להיפך:
בתוך הארון, בין המדף השלישי והרביעי היו ארבעה גמדים, ממש כמו
באגדות,עם  מצנפות והכל- והם שיחקו דוקים עם סיכות צבעוניות של
אחותי. שניים היו לבושים בד סגול עם כפתורים ירוקים, אחד לבש
חולצה ירוקה וכפתורים לבנים והרביעי לבש בד צהוב עם כפתורים
אדומים ונקודות נוצצות. לכולם היו מצנפות ורודות מצחיקות וברגע
שפתחתי את הארון הם הפסיקו מייד לשחק וניסו להתחבא. אחד רץ
לתוך הגרביים שלי ושניים אחרים לתוך התחתונים. הצהוב אדום תפש
אומץ כנראה , כי הוא לא ברח.
הוא הסתכל עלי ואמר משהו לאחרים בשפה שלא הבנתי - אבל זה לא
היה אנגלית. זה בטח היה בגמדית.
הוא נשמע רגוע ונראה כאילו הוא המפקד של שאר הגמדים.
אחריי שהוא דיבר יצאו שני הסגולים מהתחתונים שלי והתקרבו אל
הצהוב. היה לי ממש קשה לשמוע אותו (בגלל שהוא היה גמד), אבל
לפי איך שהוא דיבר איתם הבנתי שהוא מרגיע אותם. הושטתי יד כדי
להרים גמד סגול-ירוק  אחד, אבל הוא קפץ וצווח משהו לא ברור
וניסה לנשוך לי את האצבע הקטנה.
בדיוק אז הדלת נפתחה ואחותי שאלה מה כל הרעש הזה ואמרה לי ללכת
לישון. ניסיתי להסביר לה שיש בארון גמדים והם משחקים עם הסיכות
הצבעוניות שלה, אבל היא בכלל לא הקשיבה, אלא הסתובבה ואיימה
שהיא תלשין להורים שאני לא ישן אם אני לא במיטה עד שהיא סופרת
1-2-3.
נכנעתי והלכתי לישון אבל לא הצלחתי להירדם. כל הלילה חשבתי על
הגמדים והחלטתי שמחר בלילה אני אשחק איתם דוקים.
בבוקר סיפרתי לכולם על מה שראיתי בלילה אבל הם צחקו ואמרו שרק
חלמתי ושאין  דבר כזה גמדים צבעוניים בארונות של ילדים קטנים.
נעלבתי כי הם לא היו מוכנים אפילו לבוא לבדוק, אז החלטתי שאני
אראה להם מה זה!
הם עוד יצטערו על זה שהם לא הקשיבו!
בלילה, מאוחר כשהגמדים התחילו לעשות רעש של משחק פתחתי את
הארון בעדינות, שלא יחרוק, והצצתי פנימה. הגמדים שוב שיחקו עם
הסיכות הצבעוניות. הם שמו לב אלי אבל לא ניסו לברוח. הגמד
שניסיתי להרים אתמול עשה פרצוף חמוץ וסינן איזו קללה בגמדית.
אמרתי להם, עם ליווי של תנועות ידיים (אם הם לא מבינים עברית),
שאני גם רוצה להיות גמד, ולשחק איתם דוקים כל הזמן. הם התייעצו
כמה דקות ובינתיים רצתי והבאתי להם אוטו של לגו, שיוכלו לנסוע
איתו בתוך הארון אם בא להם.
המפקד שלהם, זה עם הצהוב ואדום, התקרב לאוטו, נכנס פנימה
והסתכל אלי עם חיוך ענק, מאוזן לאוזן, ואמר לי משהו שנישמע ממש
מצחיק, משהו כמו:
"קיצי קיציל בום בום, מימו בימו בום!!!"
אני לא זוכר בדיוק מה קרה אחריי זה, אבל כשפתחתי את העיניים
הכל היה חשוך, וכל מה ששמעתי היה לחשושים בשפה שלא הכרתי    
(אבל נשמעה לי מוכרת)...
הייתי גמד (לבשתי חולצה ירוקה והייתה לי מצנפת...)!
המנהיג / מפקד  שאמר שקוראים לו שולשין הפך אותי לגמד!
שולשין לימד אותי גמדית, ותוך כמה שעות ( שעה זה המון זמן
כשאתה גמד ) כבר הבנתי גמדית לגמרי, וגם דיברתי קצת.  בערב,
כששיחקנו דוקים עם הסיכות של אחותי (שפתאום נראו כל-כך
גדולות!) ציקלוטין - הגמד שנשך אותי אתמול - אמר שלא הייתי
צריך להפחיד אותו ככה, אבל הוא סולח לי ורוצה שנהיה חברים.
אחר-כך לימדתי אותם איך נוסעים באוטו של הלגו  ועשיתי כמה
חראקות בארון.
בלילה, כשעשינו מסיבה ליד התחתונים שלי אבא פתח את הארון. הוא
לא ראה אותנו כי התחבאנו מאחורי התחתונים אבל אני יצאתי
מהמחבוא ונעמדתי במקום שהוא יכול לראות אותי. הוא לא זיהה שזה
אני אבל היה המום מכל העסק הזה  של גמדים בארון והכל. צעקתי
אליו שזה אני אבל הוא נבהל, טרק את הדלת של הארון וברח.
מוזר, חשבתי שאבא שלי יותר אמיץ מזה...
בכל אופן, כל פעם שרצינו לאכול או לשתות הייתי לוקח את האוטו,
יורד בעדינות למדף התחתון  ומשם יוצא  לחדר הישן שלי  (שאחותי
השתלטה עליו מאז שנעדרתי)  ולמטבח. הייתי מעמיס כמה מקלות
בייגלה , איזה גוש של גבינה צהובה וממלא מים באצבעון שמצאנו
בארון.
(מזל שבחרתי אוטו גדול - כזה עם המון מקום מאחורה...)

עד היום אני לא מבין למה ההורים שלי לא טרחו לחפש אותי בארון,
או לפחות לפתוח אותו - לבדוק מה בדיוק אבא ראה שם...
עד היום אני שומע את אחותי בוכה בלילות ויודע כמה היא רוצה
לגשת ולפתוח את הארון, אבל פשוט אין לה אומץ.
עד היום אני גמד - אבל כבר לא קוראים לי יוני - עכשיו קוראים
לי גונינין.