פנים. פינת האוכל של איציק - לילה
איציק, גבר בן 45, שמנמן, לבוש בג'ינס וגופיה, יושב בפינת
האוכל מול חנה, אישה בת 71. גילה, אישה בת 32, נאה, סוחבת
זוג צלחות אוכל ומניחה אחת מול איציק ואחת מול חנה. גילה
מנשקת את לחיו של איציק ומתיישבת ליד חנה, חותכת שניצל
לחתיכות קטנות.
איציק: בתאבון.
איציק מתחיל לאכול במהירות.
גילה: יצא לי טוב הפעם.
חנה: יחסית לדרעק שיוצא לך כל פעם באמת אפשר רק להשתפר.
איציק: (בפה מלא) זה מצוין.
גילה: ניסיתי ציפוי חדש, טוב?
איציק: מעולה.
חנה: כל-כך קשה להוסיף תבלינים מדי פעם? זה לא שאין בבית.
טלפון מצלצל, גילה קמה.
גילה: כבר חוזרת.
איציק : (בחיוך) כבר מתגעגע.
גילה לוקחת במהירות מלפפון מהצלחת שמול חנה ויוצאת מהחדר,
קורצת לאיציק בדרך החוצה.
איציק: מה יש לך?
גילה (O.S.): הלו?
חנה: כלום. (פאוזה) היא פשוט לא יודעת לבשל.
איציק: נו, אל תהיי ככה.
גילה (O.S.): כן, אנחנו נהיה מוכנים, אנחנו מתחילים לארוז
מחר.
חנה: אני לא ככה, אתה זה שנמאס לו מהאוכל שלי, הרי הוא עשה
לך עד עכשיו ממש רע.
איציק: נו די, כבר דיברנו על זה.
איציק וחנה משתתקים, איציק ממשיך לאכול.
גילה (O.S.): מצויין, דוקטור, אז נתראה מחר?
חנה: שטן האישה הזאת.
איציק: זאת החלטה של שנינו.
חנה: זה מה שהיא רוצה שתחשוב.
גילה (O.S.): תודה, דוקטור, להתראות.
איציק: תפסיקי, את לא יודעת על מה את מדברת.
חנה: היא הרעילה אותך.
איציק: די.
חנה: הזונה הזאת רוצה שתשנא אותי.
איציק נעמד במהירות ודופק את אגרופיו על השולחן.
איציק: די!
חנה משתתקת במהירות, איציק עומד עוד כמה רגעים בכעס ואז
מתיישב בשקט. חנה נעמדת בכעס ויוצאת מהחדר. גילה חוזרת לחדר
במהירות.
גילה: מה קרה?
איציק: זה כלום, עזבי.
גילה: חנה?
איציק: לא משנה.
גילה מתיישבת מול הצלחת של חנה ומתחילה לאכול, מרימה את אחת
החתיכות ומראה לאיציק.
גילה: אמרו לי בפורום שלי שחתיכות קטנות זה טוב לעיכול.
איציק מהנהן וממשיך לאכול בשקט.
גילה: מוכן למחר? הודעתי לבית-הספר שאני לא באה.
איציק: אני בסדר.
איציק וגילה ממשיכים לאכול בשקט.
פנים. חדר השינה של איציק - יום
איציק אורז דברים במזוודה, לא רואים בדיוק מה הוא שם בפנים,
גילה עוזרת לו. גילה מכניסה משהו למזוודה ונוגעת בידו של
איציק.
גילה: אתה בטוח?
איציק: כן.
גילה: כי אפשר...
איציק: (קוטע אותה) שכחתי את מברשת השיניים, אכפת לך?
גילה: כבר חוזרת.
איציק: (בחיוך) כבר מתגעגע.
גילה יוצאת מהדלת, חנה נכנסת דרך הדלת הפתוחה ומתעלמת
במופגן מגילה, היא מתקרבת לאיציק ומניחה עליו את ידה.
חנה: צריך עזרה?
איציק מתעלם וממשיך להכניס דברים למזוודה, חנה מתכופפת לידו,
משאירה את ידה עליו.
חנה: אני מצטערת.
איציק: לא, את לא. חוץ מזה, אני כבר החלטתי.
חנה: אני לא ידבר עליה ככה.
איציק: את יודעת שזה לא קשור לזה.
חנה: מה שזה לא יהיה, אנחנו נסתדר.
איציק: אני לא יכול עם זה עכשיו.
חנה: אבל...
איציק: די.
גילה נכנסת לחדר ובלי להסתכל לכיוון חנה מכניסה מברשת שיניים
ומגבת למזוודה.
חנה: זה הכל בגלל השטן הזאת!
איציק מתקרב לגילה ועוזר לה להכניס עוד כמה דברים למזוודה.
חנה: תעזוב אותה כבר! היה לנו טוב כשזה היה רק שנינו! למה
היא היתה צריכה להיכנס?! תזרוק אותה מכאן!
איציק מסתכל לעבר חנה במבט כועס וחוזר לעיסוקיו.
חנה: שתמות כבר הזונה הזאת, שתמות!!!
גילה לא מגיבה, איציק מסובב את ראשו בכעס.
איציק: תסתמי את הפה שלך!
חנה מנסה לומר משהו, אבל איציק קוטע אותה.
איציק: נמאס לי ממך! תעופי לי מהפנים!
גילה מניחה את ידה על ידו של איציק, מלטפת אותה.
גילה: זה שום דבר, זה בסדר.
איציק: זה לא שום דבר, נמאס לי מזה! נמאס לי ממנה!
גילה מלטפת את ראשו של איציק.
גילה: די, זה שום דבר, זה כלום.
איציק מסתובב ומתעסק עם המזוודה, לא ממש מרוכז במה שהוא עושה.
חנה הולכת בכעס לקראתו ודוחפת את איציק, מפילה אותו על הרצפה
ואת המזוודה יחד איתו, ולאחר מכן יוצאת דרך הדלת הפתוחה בזעם.
איציק מביט במזוודה בייאוש, תופס את ראשו בידיו.
איציק: אני לא יכול יותר... לא מסוגל... נמאס לי!
גילה מחבקת את ראשו של איציק לחזה, מנענעת אותו יחד איתה.
גילה: ששש... תירגע... תירגע...
איציק: למה היא חייבת להיות כל-כך... רעה?
גילה: אני לא יודעת.
איציק: זה בטוח בגללי.
גילה: אל תגיד את זה, זאת לא אשמתך.
איציק: אבל...
גילה: (קוטעת אותו) שנייה.
גילה קמה ויוצאת לרגע מהחדר, וחוזרת אחר-כך עם כדור בידה וכוס
מים.
גילה: דוקטור לוין אמר שזה יעזור לך להירגע, לפחות עד מחר.
גילה מסדרת את המזוודה מחדש, איציק בולע את הכדור ושותה את
המים, ויוצא מהחדר.
פנים. הסלון של איציק - יום
איציק נכנס לסלון, על הספה יושבת חנה, היא נראית לא טוב,
חולה, חלשה. מעל הספה תמונה של איציק, צעיר מאוד, מחזיק ידיים
לגבר ואישה מבוגרים ולא מוכרים.
איציק: את בסדר?
חנה: מה נראה לך?
איציק מתקרב לספה, משכיב את חנה על הספה ומלטף את ראשה.
איציק: את יודעת שאני לא רוצה לעשות לך...
חנה: אז למה?
איציק: אני לא מסוגל יותר.
חנה: מה אתה לא מסוגל?
איציק: עזבתי את העבודה בגללך, את יודעת.
חנה: אני יודעת.
איציק: אבי אמר שהוא יקבל אותי חזרה אם אני רק אצליח להתרכז
בעבודה. (פאוזה) ולגילה לא תהיה בעיה, היא אף פעם לא אמרה
מילה רעה על המצב הזה.
חנה: אז למה אתה חייב?
איציק: בשבילי, אני לא יכול יותר, אני לא אני יותר.
חנה בוכה, איציק מחזיק לה את היד.
איציק: די, זה לא לתמיד, אנחנו עוד נתראה.
חנה מרימה את פניה אל איציק בתקווה.
איציק: רק... לא כל כך... הרבה.
גילה נכנסת לחדר ומסתכלת על הספה.
גילה: זה יהיה לתמיד, אתה יודע שזה חייב להיות ככה.
חנה: אתה רואה?! שטן! (לגילה) תתביישי לך! ככה מתנהגים
לאישה זקנה?!
גילה לא מראה סימן ששמעה את חנה ומדברת לאיציק.
גילה: זה הכל לטובה, אתה יודע את זה.
חנה: הוא היה שלי הרבה לפני שהוא היה שלך! תעזבי אותו!
איציק: די, תפסיקי את זה!
איציק מתרחק משתי הנשים ונצמד לקיר.
גילה: אנחנו נעבור את זה, אני מבטיחה.
חנה: ככה עושים לי? שטיפלתי בו ואהבתי אותו?!
גילה: ואחרי זה נתרחק מכל הלחץ הזה, ואני אדאג לך.
חנה: שתעוף מפה לצפון המחורבן שלה ולמוסיקה האידיוטית שלה
ותעזוב אותנו בשקט!
איציק: אני רוצה שיהיה לנו טוב.
חנה: אז ככה זה יהיה מעכשיו? תתעלם ממני? תזרוק אותי
לכלבים?
איציק: (לחנה) לא, אני...
גילה: מתוק שלי, אני יודעת שזה קשה לך...
גילה מתקרבת לאיציק.
גילה: אבל זה או אני, או היא, אתה חייב לבחור.
איציק: כבר בחרתי, זה פשוט... קשה כל כך...
חנה: בטח שזה קשה! אתה זורק אותי לעזאזל!
גילה מנשקת את איציק, מחבקת אותו. איציק נענה לה.
גילה: אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה, נכון?
איציק: אני יודע.
גילה: בכל מקרה.
נשמע צלצול של פעמון דלת.
גילה: הגיע הזמן. (הולכת לעבר חדר השינה) אני אביא את
המזוודות.
איציק: בסדר, אני עדיין לא הולך לשום מקום.
חנה יורדת על ברכיה וזוחלת לעבר איציק.
חנה: בבקשה אל תעשה לי את זה!
איציק: אני חייב.
חנה: היא סתם משחקת לך בשכל, אתה צריך אותי, אתה יודע את
זה.
איציק מנסה להשתחרר מאחיזתה של חנה, אבל ניכר שהוא לא משקיע
מאמץ רב מדי, ונשאר עומד במקומו.
איציק: אני חייב.
חנה: אתה לא יכול להסתדר בלעדיי! אתה לא צריך את הכלבה
הזאת!
איציק מצליח להשתחרר ומתחיל ללכת לאט לעבר דלת היציאה, עדיין
רחוק ממנה. גילה מגיעה לדלת הכניסה מצדו השני של הבית ופותחת
את הדלת.
חנה: סליחה, אני מצטערת, בבקשה אל תעשה את זה, בבקשה...
חנה מתיישבת על עקביה ובוכה לתוך כפות ידיה.
גילה: איציק, דוקטור לוין מחכה שם, בוא, הם הכינו את החדר
הכי טוב.
איציק מתקדם לעבר דלת הכניסה, חנה נעמדת ובידיה עכשיו סכין
קצבים גדולה, והיא רצה ריצת אמוק לעבר גילה. איציק מסתובב
ותופס את ידה ונאבק איתה. גילה מסתכלת על איציק, מנקודת מבטה
החדר שונה, הוא מואר יותר, נקי יותר. מנקודת מבטה איציק נאבק
עם האוויר.
גילה: די, איציק, אין שם כלום, אתה יודע את זה.
איציק מסתכל סביבו בבלבול ועוזב את האוויר.
איציק: אני כבר לא יודע מה אמיתי, אני לא יודע אם כל החיים
שלי אמיתיים.
גילה: אל תדבר ככה.
איציק פורץ בבכי, מחבק את עצמו.
איציק: לבד, אני לבד, כל כך לבד.
גילה: יש לך אותי...
איציק: את לא מבינה, מי אמר שלא דמיינתי את כולם? את אבא
ואימא, הרופאים, את אבי. אולי בכלל אף פעם לא עבדתי עם אחיך?
גילה: אבל אני יודעת שכן עבדת איתו, הוא מכיר אותך, הוא
קיים.
איציק: אולי בכלל...
גילה: אולי אני לא קיימת.
איציק מתמוטט על הרצפה בבכי, גילה מתקרבת אליו, מחבקת אותו.
גילה: תסתכל לי בעיניים.
איציק מרים ראש מלא דמעות.
גילה: אני אמיתית. זה... (מחווה על החיבוק) זה אמיתי. זה...
גילה מנשקת את איציק נשיקה ארוכה.
גילה: זה אמיתי.
איציק מחבק את גילה חזק וקובר את פניו בחזה שלה.
איציק: ועכשיו אני מאבד גם אותך.
גילה: אתה לא, אני אהיה איתך, גם שם. (מנשקת אותו שוב)
תשמור אותה, אני ארצה אותה שוב כשתחזור.
איציק מחייך, נרגע מהבכי.
גילה: בוא, מחכים לך.
איציק הולך לעבר הדלת ועומד בכניסה, מחייך אל גילה.
איציק: כבר חוזר.
איציק יוצא מהחדר, לגילה נוזלות מספר דמעות.
גילה: כבר מתגעגעת.
גילה יוצאת מהחדר ומשאירה דירה ריקה.