"אני לא נשברת.
מהיום אני חוזרת להתחלה, סוגרת מעגלים. משלימה עם עצמי...
בלי פנטזיות, בלי תקוות. אני נטו."
"את יודעת שלא תצליחי, לא לשקוע בחלומות, לא להקשיב לרצונות...
את יודעת שלא, איך שלא תנסי תגלי שזה לא אפשרי. את פשוט לא
כזאת.
זה לא את נטו אם זה בלי נפילות, את יודעת את זה. את יודעת שאין
דבר כזה רוני בלי כאב, את יודעת שאין רוני בלי נפילות ובלי
החתכים ובלי הכל, ובלעדי.
אם את מתחילה מההתחלה, בלי פנטזיות שהחלטת שמפילות אותך במקום
לדרבן אותך אני הולך, אין לי מה לעשות עם מישהי "מאושרת". עם
מישהי נטו.
אמרתי לך בתחילת הדרך, כשעוד היית אגואיסטית... שבאמת חשבת
שהכאב הזה, החמש עשר שניות אחרי שאת מוחה את הדמעות ורואה את
הדם, מרגישה את הצריבה שמנקה אותך כביכול ומותירה לך שניות
ספורות של שקט פנימי, שזה באמת הפיתרון... כשרק התחלת לעשן,
כשהיית אבודה בתוך חלל קטן שנקרא את, את שלא רצית להשלים איתה
כי היא לא הייתה רזה מספיק ויפה מספיק.
אמרתי לך, שאני פה כדי לעזור לך להתגבר על הפחד, להפסיק לבכות
והתחיל לחיות."
"אז אתה אומר שבכלל את כל זה עשית כדי להיות נחמד, לא מאהבה
כמו שאמרת לי פעם... שבעצם אתה כמו כולם שיקרת?"
"לא. אני באמת אוהב אותך, ותמיד אני אהיה שם, סנטימטר ליד, אבל
אני כבר לא אחזיק לך את היד, והשיחות היומיות שלנו והחיפושים
האין סופיים אחר טיפול שיעזור לך יסתיימו... את מבינה שהעזרה
שלי אלייך, הייתה קצת כל החיים שלי בזמן האחרון. ואני אחרי
הכל, מתגייס עוד מעט, ככה שבאמת אני לא אהיה פה תמיד, וגם
כשאני אהיה. השיחות שלנו לא יהיו כמו פעם. כי זאת את נטו, ואת
נטו זה כנראה רוני בלי עצב."
לא ידעתי מה להגיד, הוא באמת מתכוון לכל מה שהוא אומר. זה באמת
אני בלי עצב ובלי כל הדאווין.
באותם שניות של שקט מעיק בנינו חשבתי אולי לחזור בעצמי, אחרי
הכל, אני באמת יודעת שאני לא אצליח להחזיק מעמד.
כשבאתי להתחרט, הוא חזר לדבר. גם הוא לא הרגיש בנוח, אני
מניחה.
"עכשיו כשרוני זאת רוני, ולא רוני פצועה. זה גם בלי להתמוטט
באמצע בית ספר, בלי טלפונים לחוצים מהרכזת שלך שהילדה רועדת
בוכה. משוגעת. וזה רוני בלי לברוח כל שבוע מהבית, וזה רוני בלי
אלכוהול וסיגריות... רוני לא בורחת מהכאב. מתמודדת.
וזה יהיה לך קשה, אבל תמיד יש את האמייל, ואת האס אמ אסים. אני
אחזור כל שבוע-שבועיים, ובינתיים - את - תדברי עם הפסיכולוגית,
כי את צריכה את זה... וזה בסדר.
ואני אחכה לשמוע איך את מתקדמת, ואת כבר יודעת את הטלפון שלי
ואת הנייד, ואני אתקשר אלייך בעשר דקות שיתנו לי בשעת ת"ש.
אני לא שוכח אותך. אבל המרחק בינינו זה חלק מרוני נטו."
רציתי לבכות, עוד משפט שלו והמחנק בגרון יהפוך למסך דמעות
צורבות.
רציתי לחבק, רציתי להתעטף בחיבוק שלו לשכוח מהעולם, ולהרפות...
כאילו שאפשר לאהוב פחות, אני לא יכולה להתרחק ממנו. זאת אהבה,
לא במובן של משיכה. אני אוהבת אותו, הוא הדבר היחידי שהציל
אותי, תרתי משמע או לא. הייתי אבודה הוא קרא לזה מבולבלת,
הייתי אגואיסטית והוא... הוא קרא לזה כואבת. הייתי כואבת
ומבולבלת, והוא, לא כמו האחרים הבין שזה לא גיל ההתבגרות
תמיד.
הוא תמיד קרא לי מרכז, אני משנה את ההחלטות שלי לפי המצב, הוא
הבין בפוליטיקה, אז הוא קרא לי מרכז. אנשים קראו לזה פוזה והוא
קרא לזה מרכז, ואיך שהוא אומר הכל זה היה נשמע שאני כבר חכמה.
הרמתי את המבט מהרצפה, להראות לו שאני לא בוכה, שאני נלחמת.
הסתכלתי לו בעיניים, הייתי עושה את זה רק כשרציתי להוכיח, כי
עיניים כואבות לא משקרות - ככה הוא אומר.
הוא החזיר לי מבט כחול עמוק, מבט אוהב. העיניים שלי התחילו
להבריק, לדמוע.
נשכתי את השפתיים עד שהם דיממו... ובתגובה אופיינית לו הוא צחק
וחיבק אותי.
הוא, ליאור, יודע... יודע להסתכל לי בעיניים ולראות את הלב.
בזמן שחיזקתי מגע איתו הוא הניח את הראש שלו עלי ולחש לי
"את תהיה בסדר, את לא צריכה הרבה. רק לדעת שאת יכולה לנשום.
ואת תראי שכיתה ט', תהיה נהדרת. תתחילי כמו חדשה. ואת תשתפרי
בלימודים, ותפסיקי להזניח את כל זה. ואת בכל יום בשמונה בערב
תחכי לצלצול זריז ממני, כי אני אתקשר, כי אני לא שוכח, לא
אותך"
שתקתי.
|