כשהלך הילד, הרגיש בכל צעד שהוא עושה שהוא משאיר את עצמו
מאחור, את אישיותו.
בכל צעד הוא התחרט יותר, פחד מהפרצופים שיראה שמה.
כשהלך ברחובות המתפתלים נזכר בפעם האחרונה שעשה את הזוועה
הזאת,
אבל זה אל הפריע לו בכלל הוא המשיך בדרכו הארוכה והכחולה.
כשהגיע לרחוב של המקום המיועד הוא עצר והתחיל לחזור אחרוה אבל
בדיוק באותו רגע קיבל פלאפון הוא ראה את השם שכל כך לא רצה
לראות "ללא שם" הוא הבין שזה מי שהוא בדרך אליו ותהה אם הוא
צריך לענות או להתעלם ולהמשיך אחורה ופתאום התיישב באמצע הרחוב
והחל לשקול.

הוא נזכר בצער שהיה לו לאחר הפעם האחרונה שהיה שמה, וכמו שצער
פועל הוא המשיך לחשוב על כל הדברים המצערים בחייו, צער הוא כמו
טיפות גשם ביום גשום, כל טיפה היא כמו מחשבה של צער היא נוגעת
בדרך כלל לרגע כמו הזיכרון של הדבר המצער ואז נופלת ואז עוד
אחת ומיני רבות באות ו"תוקפות" אותך עד שיגעון, או עד שהטיפות
זולגות מהעיניים.

אבל מאותו מבט הוא ידע שגם בלי סבל אין טעם לחיים שלנו, לא
מעניין אם כולם ילכו מחייכים ברחוב ,ובום, פתאום פגעה בו
המציאות כשם שלא נעלמה אפילו לא לחלקית השניה.

אותו ילד תמים חזר אחורה לאותו מקום שממנו ניסה להתרחק וברגע
בלי לחשוב שם את האוזניות ונתן לעצמו לשקוע במוזיקה, והגיע
למקום....