תמיד הוא מנסה לחזור לרגע הזה שבו ריחף מעל הקרקע. זה לא היה
גבוה מאוד, נכון, אבל זה היה. לפעמים נדמה לו שזה היה חלום אבל
החברים שהיו איתו שם מזכירים את הריחוף שלו מדי פעם , טוענים
שהרוקדת כישפה אותו.. הוא יודע שזה לא נכון, הוא עבד על עצמו
כדי להגיע לריחוף הזה אבל הוא לא יכול להסביר למה לא הצליח
לרחף שוב מאז. אולי הוא פשוט זקוק לה. למה לא נשאר שם?  כי
הגיע זמן ללכת -אומר קול בראשו, אך הוא מתקשה לקבל זאת ושואל
ללא מענה  למה לא יכולתי להמשיך ללמוד.  עכשיו הוא צריך להגיע
לשם שוב.
האם יצליח לרחף שוב לידה?
הוא לא מרוצה מעצמו, מרגיש איש ממוצע ואפרורי חסר שיאים
וייחוד.
לא היתה לו אף אהבה גדולה. כעס מתוסכל מתעורר לו.  אולי היא
שנחשבה בעיניו כמושיעה גרמה לקללה, היא  גרמה לו לרחף על מנת
להפילו חזק לאדמה. הוא נזכר איך השתמש במחשבה על  העץ כדי
לעלות , אולי החיבור לאדמה הוא דווקא חיובי. אבל הוא לא מחובר
אליה, הוא צועד עליה מחוסר ברירה  ורוצה להיות במקום אחר.
הוא היה רוצה לדעת מה קורה עם הילדה שהיתה איתו - האם גם היא
לא מוצאת את מקומה? האם גם היא חיה בתוך בועה של שיממון? בליבו
יש תחושה צורבת של קינאה שאומרת שהיא בודאי הצליחה, שבה הרוקדת
נגעה בטוב. אולי זה בגלל שהיא בת , מוחו תר אחרי מזימות, לגבר
היא לא רצתה לתת מהכוח שלה אבל לילדה כן. אולי אני לא רציתי
לקחת מהכוחות הללו? להודות שהם קיימים?
הדרך אליה כל כך ארוכה. הוא מתבודד בתוך הקבוצה שבה הוא נוסע.
כנראה שהוא היחידי שהיה אצלה כבר. אם היו יודעים שהוא אחד
מהמרחפים בטח היו מתעללים בו , מבקשים ממנו להציג את יכולתו
ולא יורדים ממנו עד שהיה מודה כי מאז אותו פעם יחידה היה רגיל
כמוהם. הוא לא רוצה שידעו, לא רק בשל המטרד הנפשי שיש בזה
עבורו, אלא משום שהוא מרגיש שיש בזה משום בגידה בכבוד הרוקדת.
כשישמעו שאותה מתנה היתה זמנית, אולי הם יזלזלו גם בה. למרות
הכעס והחשד המקננים בו  הוא עוד רוצה לגונן עליה.
בתוך הרכבת בה הוא נוסע ההמון רוחש ללא הרף, בכל רגע יש דבר
נוסף באויר. אין לו אפשרות מילוט למקום של שלווה. אך
המונוטוניות של הנסיעה מרגיעה אותו, הוא מפסיק להקשיב לאחת
הגברות שבקבוצה.מהפנט את עצמו בהאזנה לקרקוש הקרונות ונרדם.
אולי בעצם זה אינו חלום, הוא רואה אותה. היא נראית מותשת, אולי
אפילו זקנה.
הוא רואה אותה מרימה את ידיה, מנסה לרקוד את הריקוד שלה אך
כושלת . עייפה מהכוחות שהשקיעה בצאן מרעיתה שלא היו טובים
אליה, רק דרשו שתחולל פלאים. הוא מבין שהכוחות הנפלאים שלה
אבדו, שהיא מרגישה מרוקנת. הוא יודע שהם נמצאים שם עדיין,
שצריך לעזור לה למצוא אותם.  
היא רק רצתה לרקוד, כך היא מספרת. היא לא מבינה איך הגיעה לזה
שעיני כולם נשואות אליה . היא רוצה חופש , לטייל, להיות
אלמונית , לראות דברים אחרים,  והכי חשוב להתנועע לזוז, היא
נהייתה מונוטונית, יבשה שום דבר לא בא מבפנים. אני מבין אותך
הוא אומר. כך קרה גם לי, הלכתי לאיבוד.
היא פורשת את זרועותיה, הוא מתקרב לאט: אינו מעיז להאמין באמת
שהיא רוצה לחבקו, אבל היא מחכה שם , הוא לא רוצה לבייש אותה
ובעצם רוצה את חיבוקה, הוא חשב שהיא קשה, אבל הנה היא מוכנה
לתת לו את עצמה וגם הוא רוצה . הוא מבין שהם פשוט יכולים לתת
בחיבוק הזה.
הנה זרועותיה חובקות אותו והוא מניח גם את ידיו עליה , הם נעים
אט אט בריקוד איטי של חברים , יחד הם מזיזים את ידיהם .
אצבעות ידיהם שלובות והם מתכופפים מזיזים את גופם מניעים את
האגן , בהתחלה זו היא שהובילה, כך הוא חשב, אבל עכשיו לא ברור
מי זה ולא חשוב, העיקר שהם רוקדים יחד. לא לפחד להמשיך לא
להפסיק לקחת את התנופה הזו ולהמשיך הלאה: אל תוך הנהר, אל מעבה
היער, אל השמחה, אל השחרור החופש.
רין מביט בתוך עיניה ורואה שם את צמיחתו של האלון, מבהיק שם
ברק של חיים, היא שוב צעירה. הוא מתפעל מגופה הגמיש ומרגיש
שהיא מזרימה בו כוח. כמו מים בשורשי העץ. הם מסתובבים יחדיו ,
נראים כמו עץ שענף ירוק צעיר מסובב אותו. היא נראית עכשיו
צעירה מאוד, יותר מאיך שהוא זוכר אותה. ילדה עם צמות. אולי זו
נוהר? אבל לא, היא מבוגרת יותר. היא אחרת. הוא מביט אל תוך
עיניה עמוק עמוק ונדמה לו שהוא חודר אל הנפש שלו עצמו.