בתוך כל השחור הזה של העיניים אני מגלה צבע תכלת. כמו תכול
השמים שקורא לך ללכת בעקבותיו. להצית הבזקי שמש קטנה בתוך
שלוליות העצב. לקחת פרח, להטביעו בתוך בכי טהור ואז לראותו
פורח כחול-כחול. להתגלגל אל צחוק בהיר של חורף. צווחה קפואה,
ספק צחוק, ספק בכי. הידיים רועדות .בקצות האצבעות אתה מרגיש
רטט. הוא עלול להרעיד לך את כל הגוף.
מדוע העצב חייב לחלחל לך בכל העורקיקים ובנימי הנפש?! פעם אלה
היו מיתרים שנפרמו על קצות התווים.
השמש שם, בזווית, הפכה לי לירח מהר מדי. והכאב העמום הצחיח הזה
כבר חוסם לי את כל מילות העצב המתוק.
אשר פעם ידעו לגעת.


04.09.06