בסניף הדואר השכונתי
יש משוגע ג'ינג'י מגודל עם כיפה בראש
לבוש חולצה צמודה שמבליטה את הבלון הגדול שלו
הוא מוצץ סוכריית-מקל בפה חסר שיניים
כתחליף לעישון
וכשהסוכרייה נגמרת הוא מדליק סיגריה
בשכחה מוחלטת ומוצדקת
לידו בתור עומדות שתי נשים רוסיות
אחת בולגקובית חתולית והשנייה על סף הקפיצה הגדולה
שמקיימות שיחת נפש על הביטוח הלאומי
וברקע אנשים צועקים על פקידים
שצועקים חזרה בשקט ובנימוס
את מה שיכולים היו לצעוק ביריות
כמו שעושים בסניפי דואר באמריקה
אלוהים, זהו יום נהדר
אני מאבד כל רצון להשתייך ולהרוויח
וההשקפה מהצד משתלטת על הקיום
(בזה אתה כנראה צודק לגביי)
ואני מזניח את ביתי לאט אבל בטוח
והוא כבר לא ינוקה היום
בדיוק כמו שאני אשאר בלכלוך
עד שזה יהיה מוגזם
אלוהים
זהו יום טוב ונהדר

אל תצפה לקבל
עירוי דם
כשהפרופסורה חשובה יותר
מהפציינטים
אל תצפה להתאושש
מניתוח לב פתוח
כשהסטאז'ר המנתח
שתוי ומלא מורפין
אל תצפה בכלל
השאר הכול לא עטוף
וגולמי
ומות כבר
זקן או צעיר או חולה
או מה שלא יהיה

גם הערב אנשים נמלטים ממני
חוגגים זוגיות מבורכת
בזרועות שריריות או עדינות
ואני נשאר עם קליפורד בראון וצ'רלי פארקר
בגבריות מנוגנת היטב
גם הערב
אנשים סועדים בחוץ, שותים לשוכרה יחד
בישיבה על מדרכה
מתווכחים על ספרים ואירועים
ונמלטים ממני
חומקים באמתלות מבורכות
ומותירים אותי
עם עשרה ספרים לקריאה בזמני הפנוי
הערב ערב לחיכי
וסודו טמון בקבלת הבדידות כמפתח
בקבלת ההיוותרות שלי לעצמי כיסוד
בוויתור על המזון הראשי
ובסעודה גדולה של מילים
בשלושה בתים או יותר

אני אוהב את ההתנגשות חסרת הטעם
בין מוסיקה קלאסית לפורנו
ולכן ניגנתי הערב סונטות של באך
כשצפיתי בפעם העשירית בסרט האהוב עליי
ולאורך כל הצפייה, זמזמתי לעצמי קטעים שלמים
לפעמים מתוך הסונטות
ולפעמים בהתחקות אחרי קולות השחקנית הראשית
ונתתי לעצמי פשוט לשיר
ולצעוק בקול גדול
ולהיאנח
עד שהפורקן כבר היה אצלי ביד
וגלקסיה נוספת הושלכה ממני
לפח בשירותים

אני נוהג לבוא לכאן, למקום הקט הזה, לכתוב מדי פעם
ובכל פעם שאני בא, גיל המלצריות הולך ויורד
היום שירתה אותי נערה בת 16 ואני שואל את עצמי
אם בפעם הבאה תשרת אותי ילדה בחצאית מנוקדת
עם קוקיות וסוכריה על מקל
(לפעמים אני פורנופדופילי להחריד)

נכנס לכאן כרגע משורר השכונה הזקן
וביקש בקבוק זכוכית עם קוקה קולה
ואני מתפלא לזה, שהרי אם כבר
מישהו אמור לבקש כאן את המשקה הזה
האחרון בו הייתי חושד או ממנו הייתי מצפה
(אני נוטה לתת אפשרויות לשוניות מגוונות בימים אלה)
הוא ברנש זקן וגבוה בחליפה ישנה ונקייה
ונעליים מרופטות עם שרוכים אדומים
ולגבי תפקידו כמשורר השכונתי
אני יכול רק לומר שאני ממתין שיתפגר כדי שאוכל אני
לשאת בתואר הרשמי למרות שבינתיים
אני כותב לא מעט שירים בתחומי השכונה ומשמש
כמשורר השכונתי בפועל (זה עניין של פורמליות בלבד)
כשהוא קרב אליי, בהיפגשנו מדי פעם באקראי,
על המדרכות או בסמטאות, כששנינו שתויים למדי
אני מסתיר את המילים בדפים
ומעמיד פנים שאני אינני אני
הוא מצדו מבחין בספרי השירה בנקל
ובעט המונחת בצידי גם כן
ואני בטוח שבתוך ראשו
התחיל לחשב כבר את זמנו בתפקיד לאחור

אני עדיין לא מסוגל
לדקלם שירה בעל פה
כלומר המנגנון הדיקלומי שלי
עדיין איננו בשל אם כי
אני קורא עתה משוררים עזים
מלאי שכבות (טאהא מוחמד עלי)
מרופדי גולגולות (פסואה)
ואציליים (בורחס)
אני תוהה אם היעדר היכולת לדקלם
היא בעצם כלי התרסה של מוחי
כנגד ההפחתה היזומה בכמות הנקראת על ידי עתה
אבל אני חייב להפחית עם הספרים
זה ממוטט אותי ואני חולם על מגדלי ספרים סביבי
שכולאים אותי בחדרי לימים ארוכים
(יש פרשנויות רבות לחלום, נסו גם אתם)

המשורר העקור מספורייה לימד אותי שני דברים:
טרגדיה משפחתית אחת יכולה להתחלק בין חברי וחברות הקהילה
כמו במקרה של המשפחה שהפרה שלה מתה
וכל משפחות הכפר קנו מבשרה כדי לקיים את המשפחה
אבל איש לא יכול היה לאכול מהבשר כי זה היה להם כמו
לאכול מבשר אדם שמת בקרבם
וגם
שאפשר לכתוב מין ואהבה בלי להזכיר את המלים מין ואהבה
אפילו פעם אחת
רק צריך לכתוב על ריח וטעם מדוייקים ומכומתים
וכל השאר כבר בא

בדיוק כמוך גם אני אינני מאמין
באלוהים מהסוג שמתערב
בענייני האנשים
גם אני אינני מאמין אפילו לרגע שיש לאלוהים עניין
בויכוחים הקטנים שלנו
ברציחות הגדולות סגנון פול פוט בקמבודיה
בשנאה התהומית שגברים שונאים את אמותיהם
לאורך חייהם
לאלוהים יש דברים טובים הרבה יותר לעשות
בתור אלוהים
הוא כבר מזמן הבין ששאלת קיומו אינה המשמעותית
שהרי עצם הדיון בו מוכיח את קיומו
והוא עוסק עכשיו במשוואות אנושיות גדולות
בהן כל מהלך קריטי
אבל אני מאמין, בהחלט, במשהו אחר
ואני יודע שגם את
מאמינה בדרכך שלך

כמה מסקנות מאוחרות לגבי הכתיבה
שעוד ניתן לעשות לגביהן משהו:
אין הכרח שתהיה אמת בשורות
כלומר לא במובן העובדתי נתוני
(שגם הוא מיותר כשחושבים על זה מעט)
אבל צריך לדבר
על ההקשר הבשורתי שנוטים לייחס לשירה
אין הכרח שהאמת תרבוץ כאריה שליט
בין סימני הפיסוק
אין זה מתבקש שיוכלו הקוראים
להסיק דברים מהותיים
כלפי עצמם מתוך הכתיבה
אין קריטיות לקיימות של
מחשבות מתקדמות ביקורתיות בשירה
אני יכול פשוט להניח לעצמי
ולכתוב עד יומי האחרון
את הדברים שישנם ואינם
ולערוך רשימת מלאי ציבורית אינסופית
עד שגם אליי יבוא הריחוף הגדול
מהאגם הקפוא מלא הברווזים של סלינג'ר
לבית הגדול ברחוב מספר אחת
אבל הכי חשוב זה ש
"הרבה ילדות יפות יש פה היום"
(צחוק גרוני משוגע)

ילדה בלונדינית קטנה שואלת אמא אשכנזייה יפה
"מה ניקח לחוף הים?"
ואני עונה לעצמי בלב
"סכין גדולה וחדה ועקומה ומלאת חלודה
והרים של רימוני זרחן
וגם אבטיח"
הילדה הצהובה שואלת עוד שאלות
"עד מתי נישאר?"
ואני עונה לעצמי בלב:
"עד שיבוא האיש עם הסכין הגדולה ויסיים עם כולם"
ופתאום היא מסתובבת אליי ומציעה לי סוכריה על מקל
ואני קופא לרגע אחד ואז מתעשת ומחייך אליה בנימוס
ולוקח את הסוכריה מידה ומודה לה
אמא שלה מביטה בי במבט מחוייך
ואני ממשיך את יומי

צריך לחלוף על פני האנשים
להינתק מהם תוך כדי מעבר
צריך להאזין להם ולהריח אותם ולמשש בעדינות
את קווי המתאר של פניהם וגופם
אבל לא להתקרב יותר מדי
כי בחפץ חשוד אסור לגעת
צריך להזכיר לאנשים מדי יום
שבסופו של דבר כולם ימצאו את עצמם
נאכלים על ידי משהו
מתחת לאדמה
אולי כך יוכלו להסיר מעליהם
את שכבות הזיוף הגדול
שהם מושחים על עצמם בהנאה כל כך מרובה
כל בוקר
צריך להעמיד אדם מול קץ חייו לפחות פעם אחת
כשהוא עדיין צעיר למדי
וללחוש לו את המילים הנכונות כדי
שיוכל להרשות לעצמו להשתחרר מהפחד
היומיומי שנקרא קריירה ועתיד
צריך להשמיע לכל אדם
את השיחות שלו עם משפחתו
בייחוד את אלו האלימות
ולתהות אתו יחד על הסיבתיות
העצומה שמניעה את הכול
(פטיש בערבית זה שאקוש
אז כפועל יוצא שאקושון הוא פטישון)