(נכתב ב9.10.99 - משום סיבה נראית לעין, ובטח שלא כדי לעצבן
אף אחד. אבל אני אוהב אותו. כזה אני.)
עברו רק מספר שעות מאז שהגשם העז נפסק, וכבר הספיקה השמש למחוק
את כל שרידיו מרחובות מנהטן, כמנקה רחובות נאמן שמגיח מאחורי
חומת העננים כדי למלא את חובתו הציבורית. נחיל האנשים המתפתל
שזרם בכל רחוב וכל סמטה בעיר הסתגל במהרה לשנוי. אפילו ממרומי
הקומה הארבעים ושתיים של גורד השחקים נתן היה לראות את
ההסתגלות- מזרם נמלים אטום אפרפר (מעילי גשם ומטריות) לזרם
נמלים פתוח צבעוני (ככל שהטרנדים האופנתיים האחרונים יכלו
לאפשר). מלבד זאת לא ניכר כל שנוי בהמוני האוכלוסייה שהציפו את
הרחוב, אפילו לא בקצב הליכתם. השנוי במזג האוויר לא הוסיף או
גרע מרצונם להגיע ליעדיהם הסתמיים, למלא את חובותיהם
היומיומיות, כיוון שרצון זה היה חסר משמעות כמעט לחלוטין, חשב
לעצמו דייויד גולדנברג. לנחיל המתפתל שנגלה מבעד לזכוכית לא
היו רצונות, אלא התחייבויות ומחויבויות. לשוטרים, לנהגי
המוניות, לפקידים הזוטרים, לעורכי הדין, לעקרות הבית, ולכל שאר
אנשי-היומיום שברחוב, לא היו החיים אלא רצף של מילוי חובות חסר
הנאה או מנוחה. וטוב שכך. אם הייתה להם מספיק שהות כדי לעצור,
אולי היו מרימים את ראשם למעלה ומביטים אל עבר גורדי השחקים,
וברגע הקטן הזה היו מכויסים על ידי כייס רחוב שחושב אותם
לתיירים.
הכייסים והפושעים הם היחידים שחיים ברחוב ועדיין יודעים
ליהנות, חשב גולדנברג ממשרדו בקומה הארבעים ושתיים, הם היחידים
עם יצר החיים האמיתי, בניגוד לכל אנשי-היומיום. אפילו לכל
הנערים מגולחי הראש יש יצר חיים, חשב.
כמה אנשי יומיום פגש גולדנברג במהלך עלייתו לתהילה. וכמה מהם
כמעט קטעו אותה בטרם עת. הוא לא חש כל טינה אליהם. הם לא עשו
זאת מתוך רצון להרע, כיוון שהם חסרי רצונות. הם עשו זאת מתוך
רצון למלא את התחייבויותיהם האישיות; התחייבות לחוק, למשפחה,
לעבודה.
במשרד המרווח בקומה הארבעים ושתיים לא חשים ישירות בהפכפכות
האקלים. מיזוג האוויר בו הוא מהטובים בעולם, והאקלים בו תמיד
מותאם לנוחותו של גולדנברג. עתה פסע גולדנברג בנינוחות הרחק
מהחלונות חזרה אל שולחנו, בו הבהבה נורת האינטרקום שבשרה לו
שמזכירתו מבקשת לדבר אתו. הוא לקח את הזמן כדי להתרווח
בנינוחות בכורסתו ולהעביר את ידיו באיטיות על משטח עץ המהגוני
של השולחן, ליד דגל ישראל קטנטן שנח עליו, עד הכפתור המהבהב.
"כן, עדנה, אני שומע"
"מר גולדנברג", נשמע קולה של מזכירתו מבעד לרמקול הזעיר, "מר
דוסנדורף ממחלקת מחקר ופיתוח ג' מחכה כאן כדי לראותך עם דוחות
ההתקדמות שבקשת."
"מר דוסנדורף, עדנה?"
"כן מר גולדנברג, קורט דוסנדורף, המנהל של מחלקת מחקר ופיתוח
ג'... הוא ממתין כבר כעשרים דקות"
"אה כן... מר דוסנדורף, כמובן. הכניסי אותו בבקשה, עדנה"
לא שלדייויד גולדנברג לא היו התחייבויות, אך אלה תמיד יכלו
לחכות. וכשנעשו, תמיד נעשו מתוך רגש, מתוך התשוקה להטביע את
חותמו. ותמיד יכל הוא להערים בקלות על כל אותם אנשי-היומיום
חסרי הרגש בו נתקל, בדרך להגשים את מטרתו.
קורט דוסנדורף, נימים מבצבצים בעיניו מפאת חוסר שינה וזיפים
מבצבצים בלחייו מפאת חוסר זמן, נכנס מבעד לדלת המשרד.
"שב בבקשה, מר דוסנדורף", אמר גולדנברג מכיסאו שבעברו המרוחק
של המשרד, והניד בראשו, קלות, לעבר הכסא מולו.
דוסנדורף הניד בראשו וחצה את השטיח האדמדם העבה בצעדים רחבים
וארוכים, עד שעמד לפני שולחנו הרחב של דייויד גולדנברג, שם
הניד בראשו והתיישב.
גם דוסנדורף, חשב גולדנברג, אינו אלא איש יומיום, שמבקש רק
למלא את תפקידו.
השמש החזקה בצבצה מעל לכתפו של גולדנברג וגרמה למנהל מחלקת
מחקר ופיתוח ג' למצמץ בעצבנות.
"אם יורשה לי להתחיל מייד בהצגת דוחות ההתקדמות, מר
גולדנברג?", שאל.
"כמובן", הגיעה התשובה.
דוסנדורף שלף בזריזות מספר מסמכים בתיקיה שבידו, והחליק אותם
על שולחן המהגוני לעבר מר גולדנברג.
"כמו שתוכל לראות, מאז שמוניתי לנהל את מחלקת המחקר ופיתוח ג'
לפני חצי שנה, עלתה הפרודקטיביות ב5.6 אחוז, כשהרף שעליו
הסכמנו, להזכירך, היה רק 5 אחוזים, בעוד שעלותו הכללית של
פרוייקט ה.."
"מר דוסנדורף?" חתך אותו גולדנברג בדבריו.
"כן?" שאל דוסנדורף, ידו רועדת קלות תחת התיקייה.
"אני יכול לקרוא לך קורט?" שאל גולדנברג עם שמץ חיוך.
"כמובן מר גולדנברג", ענה דוסנדורף, רגוע יותר.
גולדנברג נע קדימה בכורסתו, ורכן מעל השולחן.
"מר דוסנדורף", סינן, "אתה מפוטר".
דוסנדורף מצמץ ארוכות עכשיו. "סליחה אדוני?"
"סליחה? אתה מבקש ממני סליחה? אתה מבקש ממני סליחה? אתה בכלל
יודע על מה אתה מבקש... סליחה?". גולדנברג קם עתה ונשען עם
אגרופיו על שולחן המהגוני.
דוסנדורף חיפש תגובה הגיונית לשווא, וגולדנברג המשיך.
"אם אתה רוצה לדעת למה אתה מבקש ממני סליחה, קורט, אני מציע
שאחרי שתפנה את המשרד הפינתי שלך, תפנה לסבא שלך, ותשאל אותו
מה הוא עשה למשפחה שלי, בין 1933 ל1945, אם אתה יכול, קורט."
"אדוני," אמר דוסנדורף, "המשפחה שלי עלתה מאוסטריה ב1922, סבא
שלי נלחם במלחמה הגדולה לצד בעלות..."
עכשיו גולדנברג כבר רתח. "לא איכפת לי אם סבא שלך שלף את האצבע
מהתחת הנאצי שלו כדי לצאת לחופשה חינם בארץ מולדתו, אתה שומע
אותי?"
"אבל אדוני..."
"בלי אבל!", רסיסי רוק נתחו על שולחן המהגוני ועל דוחות
ההתקדמות, "אני רוצה שתוציא את הישבן הנאצי שלך מהמשרד שלי
עכשיו, אתה שומע אותי, קורט?"
דוסנדורף החל לקום. "אבל מר גולדנברג..."
"ושלא תצפה להמלצה, שמוק!"
הזעם הטהור שהפגין גולדנברג גרם לדוסנדורף לרוץ אל הדלת אחוז
פאניקה.
אחרי שהדלת נסגרה, התיישב גולדנברג חזרה בכורסתו המרווחת וניגב
את הזיעה מעל מצחו במטלית לחה.
"נאצי מזוין.." מלמל לעצמו, בעודו מגרד באזור המפשעה של
מכנסיו.
לאחר כמה שניות של מנוחה קם גולדנברג מהכורסא ופנה, מתנשף
עדיין, לעבר דלת הזכוכית שפנתה אל המרפסת הקטנה שמאחורי
שולחנו, ופתח אותה.
באופן נורמלי השנוי בלחצים בין המשרד הממוזג לבין האוויר הדליל
שמחוץ לקומה הארבעים ושתיים היה מעיף את כל המסמכים שעל שולחן
המהגוני, אבל היציאה למרפסת ממשרדו של מר גולדנברג הייתה בנויה
משתי דלתות אטומות- מעין מנעול אוויר. לאחר שסגר את הפנימית
מאחוריו, פתח את החיצונית והרגיש מיידית את הרוח החזקה נטחת
בפניו וגופו. הוא סגר את הדלת החיצונית וצעד לעבר המעקה.
לרגע קט הביט לעבר נחיל האנשים והמוניות ברחוב מתחתיו, ואז עלה
על הדרגש הקטן המחובר אל הרצפה לפני המעקה, שהרים את גופו כך
שמפשעתו תהיה בדיוק מעל גבול המעקה.
בתנועה זריזה הרטיב את אצבעו בין שפתיו ובדק את כוון הרוח.
כשהיה שבע-רצון שלח את ידו, בתנועה זריזה נוספת, לעבר הרוכסן
של מכנסי המנהלים תוצרת ארמאני שלו, ושחרר לעבר הבריזה הקרירה
את איבר מינו, שהיה כעת זקוף וגאה כטווס זכר. בתנועה עדינה
ליטף את איברו מבסיסו ועד לראשו, אשכיו מתנדנדים באוויר הדליל.
ואז נשען קדימה, אשכיו נמחצים בין מעקה המתכת לבין איברו
הזקוף, אגרופו הקמוץ אוחז בבסיסו בחוזק. בידו החופשית תמך
בעצמו על המעקה, ואז החל להניע את אגרופו לאורך איברו, קדימה
ואחורה, בתחילה בעדינות ואז במהירות ובחוזקה. לא עבר זמן רב
והרגע הגיע.
בתנועת ניצחון חזקה אחרונה הגיע דייויד גולדנברג לשיאו. הוא חש
בזרעו החמים עושה את דרכו מתוך גופו, דרך צינור איברו הקשה
מתמיד, מבעד לראשו הנימול של איברו ואז אל הרוח שנשבה ממנו
והלאה, מעל לרחובות מנהטן הסואנים.
מעניין לאן יגיע הזרע, שאל את עצמו בעודו נרגע מהאורגזמה
המספקת שחווה.
האם תפרק אותו הרוח לאלפי טיפות קטנות, שיתפזרו על כל חנויות
השדרה החמישית, וישקו את מדשאות סנטרל פארק?
או אולי יישאר הזרע בגוש אחד חמים, וינשא על פני הרוח אל הרחוב
עד שינחת על ראשו של שוטר, נהג מונית, פקיד זוטר, עורך דין או
עקרת בית?
אולי אפילו על ראשו של איזה צעיר ניאו-נאצי גלוח-ראש, חשב.
מחשבה זו גרמה לו לסיפוק רב.
"אם תרצו, אין זו אגדה" אמר בגאווה בעודו רוכס את רוכסן מכנסי
חליפת העסקים תוצרת ארמאני שלו.
לאחר שהתיישב חזרה בשולחנו, שלף גולדנברג מספר תיקים ועיין
בהם.
לאחר שמצא את מה שחיפש שלח את ידו לעבר כפתור האינטרקום.
"עדנה? מה שמו של מנהל מחלקת מחקר ופיתוח ד'?"
מבעד לאינטרקום הוא שמע את עדנה מקלידה על המחשב שלה.
"חסאן, אדוני, אחמד חסאן."
גולדנברג חייך."מצויין עדנה. את יכולה לזמן אותו למשרדי? אני
רוצה לראות את דוחות ההתקדמות שהוא עובד עליהם."
"כמובן אדוני."
"תודה לך עדנה."
הוא הוריד את זרועו מכפתור האינטרקום, הרים אותה כדי להצדיע
לדגל ישראל הקטנטן שעל שולחנו, וחייך.
מתחת לשולחן המהגוני הרחב הזדקפה בליטה קטנה במכנסיו, והצדיעה
אף היא. |