כבר מחשיך. קרני שמש אחרונות מטילות צללים ארוכים וכהים על
הקירות שעליהם היא נשענת. תחנה מרכזית.
היא יושבת שם, בפינה, ה-פינה; זו שאין צורך לפרט מה טיבה, כי
כל כך ברור על מה מדובר.
היא לא לבד שם, כמובן. בפינה, ה-פינה, יש עוד כמה כמוה,
קבצנים. נוח להם לשבת שם, מתחת לסככה במקום הומה אדם. חלקם
מקרקשים בצלחת חד פעמית שנזרקו אליה כמה מטבעות. יש את
הקבצנים ה'מבוססים' יותר, להם יש קופה מפח או קופסה גדולה
מפלסטיק, הם משתמשים בהן כבר שנים. יש גם, כמובן, את התזמורת:
שלושה קבצנים שחברו להם יחד לקקפוניה צומרנית שהם קוראים לה
תזמורת. יש להם מפוחית, אקורדיון וגיטרה, שילוב שיכל להיות לא
רע, אילולא- - -
היא יושבת מעט רחוק מהם, איתם ובכל זאת בנפרד. היא דומה להם,
אבל אחרת. שייכת ולא כל כך... היא קבצנית מסוג אחר.
היא יושבת שם, בפינה, מביטה בכמיהה בעוברים ושבים, רואה איך
הם עוצרים להוציא את הארנק, משתהים לשנייה בכדי להחליט איזה
גודל מטבע לתת ומשליכים אותו לתוך הקופסה הרועשת. היא מביטה
באלה שחולפים ומצפה מהם לתרומה. היא לא מבקשת כסף, היא זקוקה
למשהו אחר. והיא מבקשת.
הם נענים לה, חלקם. רואים את הבקשה בעיניה ונותנים ביד רחבה.
הם פורשים לעומתה זוג ידיים ומקיפים אותה בחיבוק. גדול. יש
כאלה שעוטפים אותה רופף, בחיבוק עדין, לא מורגש כמעט,
מזלזל... אבל היא יודעת להעריך את המשמעות שלהם, בדיוק כמו
חברי ה'תזמורת'. הם אוספים גם מטבעות בשווי אגורה אחת. זה
מצטבר.
היא יושבת שם עד מאוחר, אין לה סיבה למהר. בינתיים היא יכולה
לאסוף עוד תרומות. לפעמים, כשהיא מרגישה חיבוק עלוב ונצרך -
היא מוצאת את עצמה מאמצת אל לבה אנשים אחרים. מחובקת, מחבקת.
מחזקת.
בסופו של יום, שאותו הם מכנים יום 'עבודה', הם יושבים יחד, כל
הקבצנים וסופרים את השלל. אין בזה שום תועלת, סתם אקט חברתי.
הם אינם צרי עין, גם כשמישהו מהם הצליח להרוויח יפה, יפה יותר
מכולם. והיא? היא יושבת מעט רחוק מהם, איתם ובכל זאת בנפרד.
היא דומה להם, אבל אחרת. שייכת ולא כל כך... היא קבצנית מסוג
אחר.
הם מקבצים נדבות, היא קבצנית של חיבוקים.