ששש... איזה שקט. זהו השקט שלפני המסע.
איזה מסע? לא, לא יהיה זה מסעם של כובשי ארצות או מגלי יבשות.
ואולי בעצם כן, אולי זה יהיה כמו כל המסעות כולם. מסע של
טירוף מתוק, של סהרוריות מופלאה, של ריקנות מושלמת. מסע אל כל
המקומות ואל כל הזמנים. באמת...
אז מי מוכן יהיה להצטרף? מי תהיה מוכנה? חוסר שעמום מובטח.
טוב, לא לכולם. רק למי שמסעות כאלו מדברים אליו.
רק למי שחיכה למסע הזה, כפי שהישן מחכה לחלומותיו. רק למי
שעבורו מסע כזה הנו בלתי נמנע, כפי שהנדידה בלתי נמנעת היא
לציפורי הצפון.
רק לכל אלו שכבר שנים כה רבות דחו את מסעם וכעת רוצים כבר
להתחיל,
עומדים על קו הזינוק וממתינים בהתרגשות מהולה בציפייה, אל קול
הירייה. ואולי לא ירייה, אלא משרוקית חרישית. ואולי בעצם
פעמונים. הרי מה נפלא יותר מלהתחיל מסע לקולם של פעמוני רוח?
רק אל אלו מכם שמסע שכזה הנו עבורם תחילתה של איזו אי שפיות
נפלאה.
אז ברוכים הבאים אתם, אלו, מי שלא תהיו.
איני מבטיח הנאה. אני גם לא מבטיח כי תלמדו דבר מה חדש. בעצם,
איני מבטיח כלום.
רק נגיעות, נגיעות, נגיעות.
עד הסוף, נגיעות...

אור. כמה אור.
היכן הוא, מתי כל זה התחיל, למה... כמה שאלות מתרוצצות בראשו.
ואף תשובה אחת.
נשימותיו מהירות, הוא חש את המחשבות מסתובבות בתוכו, סחור
סחור. כמו סופת טורנדו נוירוטית שכזו. כה מהירות שאפילו לא
יכול היה להפריד ביניהן, לחתוך אותן לתבניות בעלות משמעות
והיגיון.
הוא אפילו לא מסוגל היה לראות מה קורה סביבו. כמו בתוך אפלה
גמורה. אך זו לא הייתה אפלה. זה היה אור. אור חזק ומסמא.
הוא ניסה לזוז אך שריריו סירבו. האם הוא מת?
והנה, אותן פיסות של מחשבות, החלו להאט בסיבובן יותר ויותר.
כמו כנפיו של מדחף או מאוורר שהופסקו. נשימותיו הלכו ונעשו
רגועות. האור המסמא הלך והתבהר.
הוא החל לראות. הוא החל להרגיש.
ולבסוף פסקו אותן מחשבות מסיבובן הבלתי פוסק ועמדו במקומן. אך
הן היו מעורבבות, כאילו מישהו בלתי נראה דימה אותן לחפיסת
קלפים וטרף אותה כפי יכולתו.
הוא לא הצליח להיזכר מהיכן בא. או אפילו מי הוא בכלל. ומה הוא
עושה כאן? לא הצליח להיזכר מה אירע לפני כל זה. לפני כל הסערה
הזו.
אך האור המעוור הלך ונעלם כליל והוא יכול היה לזהות את מה
שסביבו. הוא היה מוקף בעצים ובמדשאות. כמה ירוק. וכמה שקט, כל
כך שקט...
אבל הוא זכר משהו. הוא זכר שהיה בתוך מערה לפני שהגיע לכאן.
כן, זו הייתה מערה ארוכה מאוד, ובקצה הוא ראה נקודת אור,
נקודה שהלכה וגדלה, גדלה עד שעטפה אותו כליל והפכה לאותו אור
חזק שכעת כבר נעלם.
והוא זכר שהיה עוד מישהו בתוך המערה, או בעצם משהו. היה זה
קול, הייתה זו נגינת חליל. הוא זכר מין תוגה עדינה ושברירית
של נעימת חליל. אך הוא לא מסוגל היה לזהות מהיכן היא בוקעת
ומי מנגן אותה.
הוא זכר רק את המנגינה. היא התנגנה בתוכו גם כעת, ממאנת לצאת
החוצה ולהישכח. ומצית כוכבים חרש חרש...
אך לפתע הבין כי אותה מנגינה בוקעת לא רק מתוכו אלא גם
מאחוריו. הוא הסתובב לאחור באיטיות.
המערה! היא הייתה שם. פתחה מוקף בקיר בטון אפרורי ומתוכה
נשמעת אותה נגינה שברירית.
כבר שנה, ונותרנו מעט... האם הוא רואה שם מישהו, בתוך
המערה? אך כעבור רגע אותה דמות, שספק ראה, הלכה ונעלמה אל תוך
אפלת המערה ועמה הלכה ודעכה גם המנגינה, עד שהשקט המוחלט,
המאיים כמעט הזה, חזר לשלוט בכל. הוא היה מוקף בעצים, במדשאות
ובשקט מוחלט. לא רעש מכוניות, לא קולות אדם. אפילו לא ציוצי
ציפורים. לרגע חשק להיכנס בחזרה אל תוך המערה ולרדוף אחר אותה
מנגינה מופלאה, אך לבסוף החליט לוותר. הוא הביט אל הירוק השקט
שהשתרע מולו והחל לצעוד אליו. תחילה בצעדים מהססים אך אלה מיד
הלכו ונהפכו מהירים ונמרצים. המסע החל.

הוא החל לסייר בשבילי הגן, השמיים היו שמי בוקר ובתוכם שמש,
נעימה ומחממת. ככל שהלך הבחין כי למעשה המדשאות לא היו
אין-סופיות, כפי שחשב בתחילה. למעשה, לא היה זה גן גדול כלל
וכלל. קצותיו הלכו והתקרבו האחד אל השני, כמו צלעותיו של
משולש גדול, הלכו ונשקו זה לזה, עד שלבסוף נפגשו והפכו לנקודה
אחת. כמו חץ. זה היה סוף הגן.
אך לאיזה כיוון מראה החץ? הוא תהה. האם הוא מראה לעבר הכיוון
שעליו ללכת? ואולי הוא מראה לכיוון היציאה? יציאה מאיפה? הוא
עדיין לא הבין היכן הוא נמצא.
הקודקוד הראה לכיוון כביש גדול שמעברו השני היו בתים. האם
גרים שם אנשים? הכביש, ושאר הכבישים שהתחברו אליו, היו
שוממים. הוא הבין כי הגן הזה מצוי בתוך עיר. הוא עצמו נמצא
בתוך עיר.
אך מדוע אין כאן אף לא אדם אחד? מדוע הוא כל כך בודד?
הוא חזר אל הגן והמשיך לטייל בו. הפעם הוא הלך בצעדים איטיים
ומדודים, כיוון שהוא חש עייפות ברגליו וצמא בגרונו. והנה הוא
ראה מרחוק ברזייה. איזו מקריות! כיצד הוא לא הבחין בה לפני
כן?
כאילו לפתע הופיעה...
הוא החיש את צעדיו. זו הייתה ברזייה מיושנת, שניצבה בצורה
עקומה וברזיה היו חלודים. אך כעת, למראה הברזייה הזו, הלכה
וגברה תחושת הצמא שלו. גרונו הפך לצרוד ויבש. האם היא בכלל
תקינה? חשב לעצמו בחשש. הוא בלע את רוקו, הושיט את פיו אל אחד
הברזים ופתח אותו. מים רכים וקרירים החלו לזרום, שוטפים את
פיו המיובש, והוא עצם את עיניו ולגם ולגם ככל שיכל. המים היו
מרעננים ומעוררי חיים. הם נסכו בו תחושה נעימה ומעודדת. לרגע
הוא שכח מהמקום הזה והתרכז בטעמם המיוחד של המים. וכשחש כי
תחושת הצמא חלפה, הוא שטף את פניו ונתן למים לזרום על ראשו
ואז התרומם ועצם את עיניו. רוח קלה החלה בדיוק לנשוב ממקום לא
ידוע, והוא לקח ממנה נשימה ארוכה והרגיש, גם אם זמנית, מאושר
למדי.
כמה מוזר, חשב בעיניים עצומות. הרי עד עכשיו עמד האוויר מלכת
והנה ברגע שסיים לשתות ולהרטיב את פניו, החלה הרוח לנשוב,
כאילו באה משום מקום. הוא הרהר לרגע במילה הזו. הרי גם אני...
בא משם, חשב לעצמו. המשפט הזה חלף בראשו מבלי שיבין את
כוונתו. ואז הוא שמע יללה חלושה לרגליו והוא פקח את עיניו
והוריד את מבטו. היה זה חתול! חתול בעל פרווה שחורה וכתמים
לבנים. חתול בעל מבט שליו בעיניו, ופה מתעקל, כמעט עד לכדי
חיוך. היה זה חתול מחייך. החתול הביט בו בעיניו השלוות, פלט
עוד יללה חלשה וכמעט בלתי נשמעת ואז ניגש אל רגליו והחל
להתחכך בהן ולגרגר. גרגור עמוק וקולני. כפי שעושים כל החתולים
המאושרים.
הם ישבו מתחת לעץ ליבנה שצמח סמוך לברזייה. הוא ישב כשגבו
נשען על גזע העץ ואילו החתול התיישב מולו והחל ללקק את
פרוותו. איזה יופי, הוא אמר לחתול. אתה היצור הראשון שאני
פוגש כאן. אתה הראשון שאני מדבר אתו מאז שהגעתי. רק חבל שאתה
בעצמך לא יכול לדבר. היית מספר לי על המקום הזה...
החתול הגיב ביללתו השקטה והמשיך בליקוקיו. אתה מבין, הוא
המשיך. אני זוכר שהייתי בתוך המערה ואז יצאתי החוצה. אך לפני
זה איני זוכר דבר. כאילו... נולדתי שוב. אבל ישנם דברים שאני
כן זוכר. מילים, פיסות של מחשבה. אני זוכר... בעצם אני מרגיש
שאני צריך לברוח. אבל ממי? מי מחפש אותי כאן? ואיך בכלל הגעתי
לכאן? הרי לא יכול להיות שלפני שהגעתי אל המערה לא הייתי
קיים. לא יכול להיות שבאמת נולדתי רק עכשיו. אני הרי יודע
וזוכר מושגים שאינם קיימים כאן. אני יודע מהם בני אדם וכאן
אין אף אחד כזה. אני יודע לדבר. אני יודע ללכת. אני יודע מה
הטעם של ספגטי ואני יודע שאני אוהב לשתות מיץ תפוזים. אני
מכיר את ריח העצים לאחר הגשם ולהבדיל, את ריח העשן החונק של
הסיגריות. אבל איני מעשן, גם את זאת אני יודע. אני יכול לזהות
את קולו של הרעם הנשמע מרחוק או את קולות ציוציהם המיוחדים של
ציפורי הסיקסק. אני מכיר מילים של שירים. אני זוכר מנגינות.
למשל, נגינה ששמעתי במערה. הוא אימץ את מוחו. רגע... אני הרי
מכיר אותה, אני בטוח שאני מכיר. אז מדוע אני לא... הוא התאמץ
וניסה להיזכר אך הכל היה מעומעם.
אני לא מבין, הוא קרא בייאוש. אני הרי זוכר שבעבר צפיתי
בסרטים וקראתי מספרים, אבל אני לא מצליח לארגן שום זיכרון כזה
למשהו בהיר. אני לא מצליח לזכור אף סיפור שאי פעם קראתי, ובכל
זאת אני יודע שקראתי. הוא חזר באיטיות על המילה הזו: סיפור...
סיפורים... סיפורים על עצמי. מבטו שקע בנקודה דמיונית באוויר.
שוב ניסה להיזכר בדבר מה. החתול פסק מליקוקיו והביט בו במבט
חודר. הוא חשב והתאמץ וחשב ואז מצמץ בעיניו ונאנח ושוב החזיר
את מבטו אל החתול. הוא חייך אליו וגם החתול החזיר לו בחיוך
ובכיווץ עפעפיים. ואז ניתק החתול ממקומו והתקרב אליו בצעדים
מתפנקים. החתול נשכב בין רגליו המשוכלות וחזר לגרגר. הוא ליטף
את החתול וחש כיצד עיניו נעצמות בכבדות.
הוא נרדם. הוא חלם.
אפור. עיר אפורה. עיר צבעונית באפרוריותה. אל תיתן לו לתפוס
אותך, אומר ילד מזדקן. זהו העולם שלך עכשיו, תהנה ממנו...
האריה המפוסל. בתים עתיקים בעלי עמודי שיש בחזיתם ופסלים
לבנים בחצר. סמטאות אפלות. חדרים עלובים. בניינים גבוהים
ממלאים את השמיים. המכשפה רוכבת על אריה האבן.
היא שרה: בתים עתיקים מלאי סודות ורזים. אנשים בודדים
שמספרים
סיפורים על עצמם ועוזבים...
הוא התעורר. השמש כבר החלה בהתקדמותה האיטית אל קו האופק
ועננים צבועי אפור ולבן הלכו והתקרבו. צלו של העץ כבר נעלם.
וגם החתול נעלם...
הוא התרומם על רגליו והחל לקרוא לו בצקצוקי שפתיים. אבל רק
הרוח שנשבה ענתה לו. הוא שתה עוד קצת מהברזייה ואז עזב את
המקום ויצא מן הגן, אל הבתים האפרוריים שמעבר לכביש.