השמיים התמלאו בעננים שחורים קודרים שלא השתהו לפני שהורידו את
המטר על הארץ. מדיי פעם נשמעו גם רעמים מחרישי אוזניים שקטעו
את שטף דיבורו של הכוהן. נראה היה כאילו השמיים עצמם מתאבלים
על מות גבירתם.
מוקף בחיילים, אנשי משק ביתו הנאמנים וכל ידידיו הוותיקים
הלורד דארן אזאלין עמד לבדו, ובהה בארון העץ המגולף לתפארת
בדמויות של חד-קרן ופגאסוסים שאלאנור כה אהבה. אלאנור בעלת
תלתלי הזהב, ששכבה כעת דומם בתוך הארון הקר.
זקנו השחור של דארן גדל פרא בארבעת הימים האחרונים, הימים מאז
שליידי אלנור אזאלין נרצחה על ידי שודדים על אם הדרך. צבאו
הקטן של הלורד פעל במהירות - תוך שעות ספורות בלבד כבר הוצבו
בחצר הטירה חמישה מוטות עץ מחודדים עם ראשיהם של בני הבלייעל
נעוצים בהם. אך דארן לא שאב כל עונג מהנקמה, ומבטם המת של
הרוצחים לא גרם לו סיפוק.
הכוהן סיים את דבריו, וארונה של אהובתו הורד אל תוך הבור השחור
שבאדמה.
מסביב התייפחו בדמעות אנשי משק הבית, המשרתים הנאמנים ששירתו
באחוזה למשך שנים. רק עיניו של דארן נותרו יבשות לגמרי. אחד
מידידיו הוותיקים הניח יד מעודדת על כתפו של הלורד, אך דארן לא
שם לב. מבטו היה נעוץ בבור השחור שכעת יכיל לנצח את אשתו
האהובה.
שום דבר כבר לא היה בעל משמעות כעת.

המשרת נקש בעדינות על דלת עץ האלון הכבדה, מחזיק בידו מגש עם
ארוחת הערב.
שום תשובה לא נשמעה. המשרת נקש שוב, הפעם בחוזקה.
"כן", נשמע קול זועף מתוך החדר.
המשרת פתח את הדלת ונכנס. הייתה זו ספריה מלאה במדפים, שנשאו
עליהם אלפי כרכים עבים, עד התקרה עצמה. האוויר בספריה היה
מחניק, כאילו לא אוורר החדר למשך זמן רב. דארן ישב בגבו אל
המשרת, בתוך ערמת ספרים מבולגנת.
הוא היה שקוע בתוך ספר, ולא שם לב כלל לנוכחות המשרת.
המשרת כחכח בגרונו. "אדוני, ארוחת הערב שלך".
דארן הסתובב, והמשרת הבחין בדאגה בקווים השחורים שמתחת לעיני
אדונו. "הנח אותה ליד הכניסה, והשאר אותי לבד".
המשרת הנהן, והניח את ארוחת הערב ליד המגש המלא של ארוחת
הצהרים שהביא לחדר לפני שעות אחדות. מאז ההלוויה הסתגר הלורד
בספריה, והמעיט בשינה או באוכל. הוא אפילו הזניח את ענייני
המחוז, לחרדתם הרבה של יועציו.
המשרת העיף מבט דואג אחרון על הלורד ויצא מהחדר, סוגר את הדלת
מאחוריו.

בינות ספרים פתוחים באמצעם ומגדלי שעווה של נרות אכולים שרטט
הלורד דארן אזאלין על הרצפה מחומש בגיר לבן. בקודקודי השרטוט
הוא הציב נרות אדומים כדם, אך טרם הדליק אותם.הפולחן היה חייב
להיעשות בדיוק כמו שכתוב בספר בכריכה השחורה, הספר אשר קוסם
האחוזה טען שיש בו מידה של רשע.
ואולי הקוסם צדק - אחרי הכל הפולחן דרש קורבן שיוקרב בפגיון
שחור ניצב.
אך כל זה לא משנה עכשיו. דארן ישיג את אלאנור שלו בחזרה.
הפולחן שאותו עמד לבצע, פולחן זימון וכבילת השד, היה אחד
מהמסוכנים ביותר אם לא נעשה כהלכה. אך דארן למד מעט קסם
בנעוריו, וקוסם האחוזה עזר לו בעל כורחו בפרטים הקטנים
והחשובים כל כך. באמצעות הפולחן הזה הוא ישיג לעצמו
משאלה אחת - ויחזיר את אלאנור שלו בחזרה לחיים.
או, אלאנור! דארן כמעט התייפח בקול. חלפו רק שבועיים מאז מותה,
אך בשבילו זה היה נצח נצחים של ייסורים וכאב.
נקישה נשמעה, ופיסת נייר קלף קטנה נתחבה מתחת לדלת. מאז שנתן
הלורד הוראה לא להיכנס לחדר, השאירו המשרתים את ארוחותיו בחוץ
(ולעיתים הוא אף אכל אותן) והעבירו לו את הודעותיו ברווח שמתחת
לדלת.
דארן קרא את הכתוב בנייר. הייתה זו הודעה על איכרי המחוז
הגוועים ברעב מחמת הבצורות האחרונות. המון של איכרים חמושים
בכלי עבודה מתכוון לעלות על הטירה ולדרוש חלק מהתבואה
שבמחסנים.
דארן קיפל את הנייר לכדור קטן והשליך אותו הצידה. כל זה לא
משנה עכשיו. הוא חייב להתרכז על הפולחן. עפעפיו היו כבדים,
ועיניו צרבו. הוא לא זכר מתי ישן לאחרונה, התגלח או אכל. בכל
מקרה, אסור היה לו לעצור עכשיו.
דארן פסע לעבר המחומש, שבמרכזו שכב מת קוסם האחוזה עם פגיון
שחור ניצב נעוץ בלבו. הגופה הייתה עדיין חמה, ושלולית הדם הלכה
והתפשטה באיטיות לעבר גבולות המחומש.
דארן חיכה בסבלנות, וברגע שדם הקוסם נגע בקו הגיר הוא החל
למלמל השבעות.
ניחוח חזק של גופרית חזק מילא פתאום את החדר.

קולות הקרב נשמעו במעומעם בתוך החדר, חסומים על ידי קירות
הטירה המאסיבים. בחצר הטירה טבחו השומרים באיכרים שהתקיפו
אותה. האיכרים, חסרי סיכוי לגמרי מול החיילים המאומנים היטב,
לא יכלו לתת למשפחותיהם לגווע ברעב. ולכן הם הסתערו על הטירה,
שוב ושוב, רק כדי להיטבח על ידי השומרים.
אך לורד דארן אזאלין לא שם לב כלל. מבטו היה נעוץ במיטה שבפינת
החדר ובאישה זהובת השיער היפהפיה שנחה עליה. אלאנור.
דארן החל לפסוע לכיוונה באיטיות, לא מאמין למראה עיניו.
הפולחן, נורא ככל שהיה, הצליח. השד הסכים למלא משאלה אחת
בתמורה לשחרור - ודארן ידע היטב מה לבקש.
בדרך אל אהובתו הוא עבר מול מראת יד קטנה שנחה על אחד המדפים,
ופתאום עצר להתבונן בהשתקפותו. מראהו השתנה לחלוטין - שיערו
היה מזוהם ובלתי מסורק, זקנו מעולם לא היה כה עבות ופרוע. מתחת
לעיניו היו עמקים שחורים של חוסר
שינה.קווים עמוקים של נחישות נחרצו בפניו.
לא משנה. אלאנור תבין. אלאנור תאהב.
לורד אזאלין שלח יד ונגע בלחי הענוגה. שתי עיניה נפקחו, פנינים
כחולות חמות, ומייד התמקדו עליו. "מי, מי אתה"? היא שאלה
בבלבול.
"זה אני, אהובה. זה דארן" הוא מלמל בשקט, מלטף את לחיה בידו.
"את צריכה לנוח. הכל יהיה בסדר".
אלאנור הביטה בו, והזיהוי חדר אל תוך עיניה. "מה קרה"? היא
שאלה בתמיהה.
דארן לא ענה. הוא פשוט המשיך ללטף את לחיה, עיניו זורחות
באושר.
אלאנור קמה ממיטת העץ, מתרחקת מעט מדארן. "מהם הקולות האלה"?
היא שאלה, ובלי לחכות לתשובה הזיזה הצידה ווילון שהסתיר חלון
קטן. אור שמש חדר לספריה לראשונה מזה זמן רב, והאיר את המחומש
שעל הרצפה.
"למה האיכרים האלו"... החלה אלאנור לשאול כשפנתה מהחלון. מבטה
נח על גופתו המיובשת של הקוסם במרכז מחומש הגיר. עיניה התרחבו
באימה והיא החלה להתרחק מדארן בצעדים איטיים לאחור.
"אתה מפלצת" היא מלמלה, מבינה ולא מבינה את השפל שאליו ירד
בעלה.
"אלאנור, יקירתי! אל תברחי" הוא קרא אליה. אם רק היא תיתן לו
להסביר את כל הדברים שעשה, את הפלאים שביצע, והכול בשבילה.
אלאנור הגיעה לדלת הנעולה, וניסתה לפתוח אותה, ללא הועיל. דארן
התקרב אליה מאחור, והיא הסתובבה אליו, רועדת. "תן לי לצאת",
היא אמרה בקול רועד.
"אלאנור, את לא מבינה! סוף סוף נוכל להיות ביחד"! דארן הניח את
שתי ידיו, הימנית עדיין מוכתמת בדם הקוסם, על לחייה. אלאנור
צרחה, וציפורניה שרטו את כף ידו .דארן זעק בכאב, וראה את דמו
שלו ניגר מארבע שריטות עמוקות בכף ידו.
הלורד צעק מכעס, ומבלי לחשוב או לדעת איך הופיע בידו פגיון
שחור ניצב.
הוא הניף את הפיגיון מעלה...

"...אחד חייב לזכור, שלעיתים בפולחן זימון וכבילת השד דרוש
יותר מקורבן אחד, בהתאם להצלחת הפולחן.. גם אם הטקס בוצע
כיאות, כאשר מתעמתים עם כוחות שמסוג זה תמיד ישנן השפעות
שליליות.. כלל לא נדיר הדבר שבסיום המוצלח לכאורה
של פולחן אופל זה מתרחש מוות נוסף"......
מתוך 'פולחני אופל' מאת המלומד האלפי לאגלנדאס.