הם ישבו מולי בחצי גורן על האדמה, פניהם מוארות ומוצלות
לסירוגין באור המדורה. ידעתי שאוזני כולם כרויות אל מוצא פי,
אל סיפור חיי ומתם של חבריי. יכולתי לחוש במבטיהם החוקרים,
כאילו נוגעים וממששים בעור פניי הצלוק, מנסים להבין, מנסים
להרגיש גם הם את התופת.
לא החזרתי להם מבט. לא העזתי. מיקדתי את עיניי בנקודה עלומה
בלהבות המדורה של מרגלותיי, אולי דרכה אצליח לחדור את מעטה
הזמן שמאפיל על העבר. רציתי, כל כך רציתי לחזור שוב אל האש
שידעתי אז, האש שבערה בגופי ובנשמתי. אותה האש שצלקה בי את
חותם הנצח, ולקחה ממני את חבריי. כל כך רציתי ששוב יהיו איתי -
בתופת ובגשם, באש ובמים... ואינם.
ידעתי שאם ארים מבטי ולו להרף עין, לא אוכל עוד לאצור דמעותיי.
עשרים ושמונה שנים אני שומר אותן נעולות בכספת הזכרון, חבויות
מעין. מעולם לא בכיתי בפני איש, ולעולם לא אעשה זאת. עודני
זוכר את הימים שאחרי המלחמה, את סוללת רופאי הנפש שערמו
בפנינו, הלומי הקרבות. הפצירו בנו שנדבר, שנבכה, שנפרוק את אשר
על ליבנו, וייקל משאנו. נעניתי לחלק מבקשתם: דיברתי ודיברתי,
סיפרתי וסיפרתי, וגם כעת אני עושה זאת. כבר עשרים ושמונה שנה
אני רק מדבר. והמילים ריקות, חסרות תוכן, כאילו אבדה משמעותן
בלהבות הקרב.
אבל לבכות - זאת לא אעשה. עם פרוץ הדמעות יישטפו גם הכאב
והזכרון, ואיני רוצה בכך. אומרים שחזקה על המת שיישכח מן הלב.
לא המתים שלי. לא מהלב שלי. בהר הרצל עוטפים עשבי הפרא את
מצבותיהם השחוקות, כמנסים לחנוק ולהעלים את העבר. אותי אף אחד
לא יחנוק. אני מצבה חיה לזכרם.
ועכשיו אני כאן. יושב על הקרקע ברגליים שלובות, מהפך בזרד
שבידי ברמץ לוחש. ובני הנוער שמולי, גם הם לוחשים. בלי קול
לוחשים לי בעיניהם "אנחנו כאן". ואני רואה את דמותם: חסונים,
תמירים, חדורי רוח ורעננות נעורים, יפי בלורית ותואר. ואני
לוחש להם בחזרה, מבעד למילותיי: "עכשיו אתם כאן, אבל האם תהיו
כאן גם אחר כך? התתייצבו ביום פקודה?"
והם אינם עונים.