עצבון עיניה ערפל יכס
ברק נסתר והועם,
מילות תפילותיה אל משכבה הוטחו
תקוה חצתה דרכה
ותיתם.

במבטה החמקני נאחזו  אנשים,
קור וחורון נשרגו צפיתם
ובלילה לא די לה דמעות נחומם
כי נפוץ הכאב אל רוחות
ערגתם.

עם בקר שוב תישיר מבטה
לשביעות רצונם תחייך עגומה,
תעלה בשיחה, תפרוש זרועותיה
כמו היתה רק בובה על חוטים
עמומה.

שפתיה זועקות  ללא קול ביגון
גופה הרפוי דואב בשכול,
"הרפו נא  מנשמתי  המתה,
לקחתם לי אור יקרות-לקחתם כבר
הכל."

והם עוד עומדים מעליה
בוזזים  את המבט,את הדמעות
כעדת נשרים שחורת כנף
מנקרים עיניה מתוכה  בפנים עוטי
מסכות.

מחר היא תלך אל האבן
ללא העינים,ללא גוף שנבל
רוח עועים תועה היא  במדבר המות,
עוד פעימה אחרונה ומצעדה יהא קל
ויחדל.