"די כבר רונה, הידיים שלך מלאות בארטיק!" אני צועקת ומורידה
מעליי את אחותי הקטנה שצוחקת ומעיפה בהתרסה חול לכל עבר ואחר
כך מסדרת לעצמי את השער שנרטב מזיעה וממים שהיא שפכה עליי
קודם.
אנחנו יושבות בארגז החול, בונות ארמונות ומכינות עוגות מדליים
מלאים בבוץ והן נראות לי כמו העוגות שאמא הייתה מכינה פעם
כשעוד היה לה כוח ומצב רוח ואני כבר יכולה להרגיש את הריח של
השוקולד הנאפה בתנור ולשמוע אותה צועקת לי בלחש: "די דפנה!
צאי מהמטבח, את מפריעה לעוגה לתפוח עם הרעש שלך." כאילו שבאמת
לעוגה יש אוזניים, והיד שלי בלי משים מגששת את דרכה לעוגה
המדומה שאני ורונה בנינו, חותכת חתיכה ומכניסה לפה עד שאני
שומעת אותה צווחת: "דפי, אסור לאכול חול!" והטעם הבוצי מכה בי
בבת אחת, ממלא את פי, מחליף את ריח השוקולד בגל בחילה ואני
יורקת הכל החוצה.
אני מוציאה מהתיק את הפלאפון שמבשר לי שאין שום שיחה כבר חמש
שעות מאז שיצאנו מהבית והגענו לגן הזה שכבר התרוקן מכל הילדים
שהלכו הביתה למשפחות הנורמאליות שלהן ונזכרת שרונה לא אכלה
כלום מהצהריים כי אמא במקום לבשל כרגיל רבה עם אבא ולאף אחד
כבר לא הפריעו הצעקות. לא לשכנים ולא למשטרה ואפילו לא
לגולדמן הזקן שכל הזמן מנסה לישון ואין אצלו הבדל בין עשר
בבוקר לשתיים עשרה בלילה, "כי גם ככה כולם שם בחוץ גנבים
ורוצחים ונרקומנים ועדיף לא לראות את זה ורק לחלום." הוא
הסביר לרונה ששאלה אותו פעם בחוצפה ילדותית, למה הוא אף פעם
לא יוצא מהבית.
אני לוקחת מהילקוט את הסנדוויץ' שהכנתי בבוקר ושכחתי לאכול,
חוצה לחצי ונותנת לרונה את החלק הגדול. היא שואלת אם אפשר ככה
בלי לשטוף ידיים ואני אומרת שאפשר ושארטיק ענבים דווקא הולך
טוב עם גבינה צהובה וחול והיא מבטיחה לא לספר לאמא שאכלנו ככה
עם כל החיידקים ואני כמעט אומרת לה, "תספרי, תספרי." אבל רק
מודה לה ומחייכת במקום זה, כאילו עכשיו שתינו שותפות לאיזה
סוד נורא גדול, כמעט כמו זה שסיפרתי לרותם על דני והשבעתי
אותה לא לספר.
אנחנו מסיימות לאכול ואני שמה לב שמתחיל להחשיך ונהיה קצת
קריר ושגם רונה שמה לב אבל לא אומרת כלום.
"רוצה ללמוד איך בונים מגדל מטיפות?" אני שואלת אותה והיא
מהנהנת בהסכמה ואנחנו ממלאות דלי חצי במים וחצי בחול ואני
מראה לה איך שמים קצת מהתערובת בכף היד ומטפטפים לאט, לאט עד
שנהיה מגדל גבוה וגדול וחזק. לא כמו הבית שלנו הפצפון, שבזמן
האחרון כבר בקושי מצליח להחזיק את עצמו כשכולנו נמצאים בו
ביחד.
"היי דפי חשבתי שאת כבר קצת גדולה בשביל לשחק בחול", אני
שומעת קול קורא לעברי ורואה את דני מתקרב אלינו.
"מה אתה עושה פה בכלל?"
"אה, אני ורותם עברנו אצלך בבית ואמא שלך אמרה שאת עם אחותך
הקטנה, אז חשבתי שאולי את פה."
"ואיפה רותם עכשיו?" אני שואלת ומרגישה איך הלב שלי מתחיל
לדפוק בקצת מטורף.
"סתם, הלכה לאנשהו. מה זה כבר משנה..." והוא מתיישב לידי על
הקצה של הארגז, מסתכל על הירח שכבר הספיק לצאת בינתיים ורונה
מצטרפת אלינו, מתיישבת מהצד השני, משעינה עליי את הראש ואני
מחזיקה לה חזק חזק בידיים וכבר לא אכפת לי שהן מלוכלכות.