הרכבת התנהלה לה בכבדות דרך עמקים קטנים ומסבירי פנים ודרך
עיירות ירוקות ופורחות בדרכה הפתלתלה אל העיר המבורג. הימים
היו ימיה הראשונים של המאה העשרים, והנוסע-בזמן ישב באחד
מקרונות הרכבת וקרא בשקיקה את העיתון של ה32- במרץ 2183. הוא
אמנם הבחין שהוא כבר אינו נמצא בביתה של האישה שאותה הכיר
בעוד כמאתיים שנה, אולם מדור הספורט היה מעניין מספיק כדי
לגרום לו להמשיך ולקרוא בו. משום כך, לא התעניין הנוסע-בזמן
במקום החדש שאליו נקלע (ולזמן הישן) כלל. למעשה, הוא בדרך כלל
לא התעניין בעניינים מסוג זה, כיוון שהגיע למסקנה שהאנשים הם
תמיד אותם אנשים ושהרכבות אותן רכבות. שלא לדבר על מדורי
הספורט, שהם תמיד אותם מדורי הספורט.
בכל אופן, בשלב מסוים הוא הבחין כי הרכבת עוצרת, ותכונה
מסוימת בקרון שבו ישב הביאה אותו למחשבה (המוצדקת יחסית)
שזוהי תחנתה האחרונה. כשעצרה לבסוף הרכבת, הוא קם ממושבו,
קיפל את העיתון לשבעה חלקים שווים, תחב אותו אל תוך כיס מעילו
והחל לצעוד אל עבר פתח הקרון. לכשהגיע לשם, נדהם לראות מולו
את סבתא אליזבת, כשהיא מנסה להידחק פנימה אל תוך הקרון.
לקח לה מספר דחיפות עד שהבינה גם היא שהוא עומד מולה ואז
היה זה תורה להיות נדהמת. "טוב, עכשיו אנחנו תיקו", הוא אמר.
"כן," ענתה לו ושילבה את זרועה בזרועו כאילו יכירו כבר שנים.
פתאום הוא שם לב שהם צועדים שלובי-זרוע על הרציף, מה שנראה לו
מוזר בהתחשב בעובדה (?) שהיא ניסתה לעלות על הרכבת רק לפני
מספר רגעים. הדבר גרם לו לתהיות והוא הביט בה ארוכות, מנסה
להבין מה קרה. היא הייתה אישה מבוגרת, שערה לבן כולו. קמטי
עיניה הראו יותר מכל על איזושהי תכונה שהוא לא יכל לומר בדיוק
מה היא, ומקל ההליכה שבידה לא הסגיר כלל את העובדה שהיא טרם
נולדה. "הייתי בבית שלך", ציין. "זה לא הבית שלי, זאת רק
הרצפה שהיא שלי".
הם המשיכו בטיול הקטן שלהם לאורך הרציף, שנראה אינסופי. הוא
הביט באנשים הרבים שחלפו על פניהם ורק עכשיו התברר לו שהוא
נמצא איפשהו בתחילת המאה העשרים - הצורה שבה חייך האיש עם
הכובע המצחיק שעמד בגבו אליהם ועישן מקטרת אל הבחורה שלו די
הסגירה את העניין.
ואז הוא ראה, מעל ראשי האנשים הרבים שהתגודדו על הרציף, את
שלט התחנה. הייתה כתובה עליו (והוא לא ציפה לזה) רק מילה אחת
- 'המבורג'. האותיות היו גותיות נהדרות, בסגנון הרנסנס - כל
אות הייתה ישרה כמו סרגל וחפה מכל קישוט מיותר ומסתגנן.
"מוזר," הוא אמר תוך בהייה בשלט הקטן ורחב הידיים, "אני רואה
את השלט הזה בו-זמנית בשני זמנים שונים." סבתא אליזבת לא ממש
הבינה על מה הוא מדבר ולכן היא אמרה רק "כן, זה קורה לפעמים."
הוא המשיך ואמר "אני רואה אותו איך שהוא היה קודם וגם איך
שהוא יהיה אחר כך. איזה קטע." היא הרגישה צורך לשאול "ועכשיו?
איך הוא עכשיו?". והוא היה צריך לומר לה: "עכשיו? עכשיו העבר
והעתיד נלחמים על נשמתו של ההווה." למזלם היא הצליחה להתגבר
על הצורך הזה שלה, ובמקום זה הציעה ללכת לבית הקפה של התחנה,
שהיה קטן ואינטימי כמו התחנה עצמה. הוא הסכים, כמובן. לא לפני
שציין ש'המבורג' זה שם מאוד דבילי לעיר, שלא לדבר על תחנת
רכבת.
בבית הקפה הוא הזמין עוגת תפוחים וכוס של מיץ תפוחים. הוא היה
חייב את מנת התפוחים היומית שלו. זה מה שהשאיר אותו ער לאורך
כל היום. הוא אכל באיטיות, מתענג על כל ביס, על כל שלוק מהכוס
הכחולה הגדולה של מיץ התפוחים. תוך כדי כך, הביט בגשם המטפטף
שהתדפק על החלונות והזכיר לו את ירושלים בימים הראשונים של
החורף. בשלב מסוים הוא שאל: "בשביל מה בעצם היית צריכה רצפת
עץ?" היא חשבה רגע, ותוך כדי בחישת התה דל-השומן שלה ענתה:
"רציתי שתהיה לי רצפה שאנשים יוכלו להגיד עליה שזו רצפת העץ
של סתבא אליזבת. ואז, חשבתי לעצמי, אולי יום אחד מישהו יכתוב
על זה סיפור."
באותו רגע שניהם הניחו מידם את עטיהם והסתכלו עליי.