כבר הרבה זמן שלא חשבתי בהגיון.
אז אני יושבת כאן, אחרי שהוא אמר לי קצת אמת בפנים,
מנערת את עצמי.

מה עשית מטומטמת???
הם חברים!!
כולם חברים!
כל אותם האנשים שגדלת איתם,
שחיית איתם ילדות
שאהבת
ששנאת.
כל הבנים האלה,
שתמיד הצלחת למצוא בכל אחד מהם
שתמיד היה את המתח הזה
חשקת בכולם
רצית את כולם
רצית אותם לעצמך.
והם העריכו אותך
חלקם אפילו אהבו אותך
חיכו אליך
אצל כמה אלו היו חיוכים אמיתיים.
ואת-
את בחר לשחק,
כמו ילדה קטנה
רק ששיחקת בצעצועים של גדולים
אלה שאסורים מתחת לגיל 18.

הרסת ושרפת,
כל זיכרון מתוק שהיה להם ממך,
כל התמימות
את כל התשוקה שחשקו בך,
את כל החיבה שרכשו כלפייך.
ביטלת כל סיכוי שהיה לך,
כל סיכוי שהיה לך ליצור משהו אמיתי.

אז אני יושבת, ורוצה לבכות על הטעויות שלי, אבל כבר אין דמעות.
איך יהיו?
איך יהיו דמעות כשכל זיכרון מעלה בי חיוך?
למה לי להיות עצובה על משהו שעושה לי טוב???
שגורם לי לחייך
שמפיק הנאה
שמבטל שנאה

איך אפשר להרגיש שטעית אם את לא מתחרטת?
אז מה אם כולם אומרים, אז מה אם כולם אומרים שטעית.
אז מה תעשי?
אם טעית, ואת לא מתחרטת?
איך תבכי על קבר שמעולם לא נבנה?
אז מה אם פשעת, את לא נענשת.
אז איך תלמדי את הלקח??

אז את צועקת, מודה, ששכבת עם כולם.
ואת לא מתביישת.