לא, לא שוב בהסיוט הלז, מתוק אפל מצחין, לא שוב מילותיך
מתגלגלות אל מרזבי, נורות חצי שרופות, רכות, מנשכות במנגינת
"reapet", כמה קרוב, כמה קרוב, כמה מושך מלחש מכשף, כמה מפציר
ומתחנן, נוזף, כואב ומתלהב, איך מתחרפן, אללי- מחרפן, מחר-פן?
ואני כל כולי סוכריה, בנקודות ורודות, שושן בבימת מחשוף בשרי,
נעליי בזוקה דשדשות העקב, פרצופון צרוב שמש נקוד עוד נמש
מסתלבט במבע מתחרמק מתחרשק, אך עוצרת. בחירוק שן, בצעד
דל-דלפון חוסכת 5 שקלים בדולמוש קו חמש, בכדי שלא אפספס
"במקרה" את הכיכר ואמצא את עצמי לבד בשדרות רוטשילד, שאז
"הייתי בסביבה", שלא אאמוד ואבהה באינטרקום שעליו שמך, שלא
אטפס במדרגות, שלא אבוא בשעריך, שלא תבוא בשערי, "נידה או לא -
תבואי", יא לוקק! הו המשורר הלוחש ברזים, הו אינסטלטור של
קודים סופר-דופר סודיים, לך! שטן!!! אני צועקת, הודעת הטקסט
חירשת היא, אתה ב "צא, דיבוק, צא!", איך אתה מעז, אחורה פנה.
טעות, טעות, מיללות סירנות במורד המרידאנים המקומטים, פנסים
כחולים מהמהמים מהבהבים, בשדרות הנפש מסתובבות פלנגות,
מיליציות שגויסו או התייצבו דומם, ציירו צו שמונה על חזם
וישבנם, בבגדי מע"צ בחלוקי מע"מ בסימון רדיואקטיבי ממצלמות
שהרכבנו בכור, לא לא בכרכור, מתרוצצים לי במוח הלוך ושוב, פנסי
חילוץ על ראשם, כורכים את הזירה בסרט צהוב. "גברת, מה את עושה
כאן? נפגעת? את צריכה רופא? חובש! חובש! פראמדיק! הנה יטפלו בך
יפה", אחר כך תלכי מהר הביתה. כי כלום לא קרה, סוסי הכאב
מגיעים לפזר את אותה הפגנה, המוממה המונה חנונה מתלהמת לא יתכן
זועמת אותהו הפח יקוש, אותה מלכודת עמומה,כולם, כולם - להפגנה!
בכיכר ההומה שמעל הביוב הגדול שמוחי אומר לי שהיא קיימת אבל
אנני מאמינה לו כבר, שם תפסתי חשמלית אחרונה הביתה, נגררת
בניקוב כרטיסיה, זה מה שנשאר, אי אפשר לשלם בכרטיסיה, חבל, את
העיר הייתי מפציצה, לא אמיצה, לא פאקינג משוחררת, תלויה במילה,
אומרת לילה טוב ונשמרת שזה לא ישמע קרוב מדי, קרוב מדי קרוב,
חשאי מדי, חושחשי מדי, חשוך יותר נואש ממלח, ניחר, אז לך
לישון, לבד, לכי לישון, לבד, שחלילה לא יופר האיזון העדין,
שאפשר להמשיך לנשום, זה רק להוציא ולהכניס אויר, לא כל כך מהר,
שאז שוב, מתרגשש לו אמבוש, מחש מחושחש האורב לרגע של חולשה
חלשלשת אומרים לי את אישה חזקה, אני חלשה אני זועמת, קורעת
נחשים בידי, בחולצת ממתקים מחייכת בשיני זאב, מתגוננת מכאב,
מחפה, רגעי חולשה, הא, רבים יש רגעים כאלו, ואז לשתות, ואז
לעשן, ואז להתעטף בחברים, בעבודה, בלא להיות לבד, ושוב ליפול
לישון אולי לחלום, שאז להתפגר תשושים מכדי לאונן אפילו, טוב,
אולי רק זה אפשר, וגם זה לא, לא עד הסוף, או גרוע מכך, באימה,
שלא להיזכר, או דווקא כן. בסך הכל כמה מילים, פתיחה של תערוכה,
ארוע תרבותי, ורק מגע קל של יד על מתני, וזוביוס מתעורר. ורק
רפרוף שפתיים קל וולקנו, מנומס ומאופק, צורב, יבוסי. מעשי,
תנסי. ורק לשתף במשהו קטן או גדול או בינוני, ושוב הסחרחורת
ושוב בל-בלבול, ושוב גע-גוע, ושוב מייחל לליטוף, לכרבול, ושוב
החלטות ושוב הדממה. האימה. האימה. התנומה.