"אריק!" היא צעקה בקול המעצבן הזה שלה. תמיד כשהיא משתמשת בקול
הזה אני יודע שזה רק בשביל דברים רעים ואני מחליט להתעלם, או
לפחות מנסה להתעלם כמה שאני יכול, אבל זה לא תמיד הולך לי משום
שענבל היא אחת הבחורות היותר עקשניות שקיימות בעולם הזה. לא
מכיר הרבה בחורות שיכולות להוציא לך את המיץ יותר טוב ממנה. אם
תתן לה קליפה של לימון הכי יבשה שתמצא, היא עוד איכשהו תצליח
להוציא מזה מספיק בשביל לשתות.
אבא שלי פעם אמר לי שבמרבית הזמן, אם לא בכולו, כשבחורות
צועקות אז זה סימן שהן רוצות משהו, ואם הן רוצות משהו שגורם
להן לצעוק אז זה צריך להיות משהו רע. לומר את האמת, למדתי
דברים רבים מאבא שלי, ובמקרה הזה נטיתי להסכים איתו, למרות
שקרו כבר מקרים בעבר, בחדר המיטות, שענבל צעקה ועד כמה שאני
יודע, זה לא היה בהכרח כל כך רע. גם אני צעקתי אז, אחרי הכל.
ועדיין, העדפתי להתעלם גם הפעם מהצעקה העזה שפילחה את חלל
אוויר הדירה שלנו, בדירה בה אנחנו גרים יחד כבר חצי שנה.
בהתחלה גרנו ביחד בדירה של ההורים שלה אבל אחרי כמה פעמים שבהם
ניסיתי להתקרב אליה ונדחיתי כל פעם מחדש על ידי הפחד שמא אבא
שלה יכנס לפתע לחדר בלי כוונה ויתפוס אותנו על חם, החלטתי ללכת
לחפש לנו דירה משלנו.
זה מה שחודשיים נטולי מין יכולים לעשות לבנאדם. אפילו לגרום לי
לשנות דברים שטבועים עמוק בתוכי, וכאן אני מתייחס לנטייה שלי
לנסות לדחות כמה שיותר דברים לכמה שיותר רחוק. אבל הפעם - לא
נחתי לרגע עד שמצאתי דירה לנו.
הפעם הראשונה אחרי המעבר, אגב, היתה אחת הפעמים היותר טובות
שהיו לי, אני לא מגזים, וכאן אני חוזר שוב לנקודה של "איך
חודשיים נטולי מין משפיעים על הבנאדם".

"אאאאאאאאררררריייייקקקקקקק!!!!!!!" היא שוב צעקה.
אני שונא כשהיא צועקת ככה ומעירה את כל השכנים. אפילו ששמונה
בערב, הקוגלמנים מקומה ד' בטח כבר ישנים, בגילם המופלג. אחרי
זה אני צריך לסבול אותם מתלחששים ומדברים על מה שקורה אצלנו
בדירה מאחורי הגב, אנחנו הזוג הצעיר מקומה ג'. אני לא אוהב,
בלשון המעטה, שמדברים עלי מאחורי הגב, ואני יודע שהם כן עושים
זאת. אני רואה את המבטים שהם נותנים לי אחרי זה במעלית כשאנחנו
עולים ביחד או בחדר המדרגות. אותם המבטים שכולם מכירים של
"אנחנו יודעים בדיוק מה הולך אצלכם בדירה, אל תנסו להסתיר, כי
זה לא הולך לכם כל כך טוב".
הייתי כל כך נלהב בזמנו לצאת מהדירה שקפצתי על המציאה הראשונה
שנקרתה בדרכי בלי לבחון יותר מדי לעומק את המצב של הדירה, איפה
היא נמצאת, והכי חשוב את השכנים שלי לבניין. את העלות עוד
איכשהו קצת בחנתי כי אני חצי רומני, ואני בסך הכל לא מיליונר.
זה עוד דבר שלמדתי מאבא שלי, להשתדל לחסוך כמה שיותר. אחרי הכל
הוא היה החצי הרומני שלי.

"נו אריק, למה אתה לא עונה?" הפעם היא הרחיבה קצת את המשפט
הקבוע.
כבר קרה בעבר שנפלתי בפח שלה ועניתי לה. אני לא רוצה להמשיך
ולפרט את התוצאות האכזריות שכללו דברים לא נעימים במיוחד,
ולפעמים אפילו התפתחו לריבים קולניים, שבימים שלאחריהם הייתי
צריך ללכת עם משקפי שמש ולהסתתר מהשכנים, להזהר לא להתקל בהם,
כדי שאני לא אחסוך מעצמי את הבושה של המבטים הזועמים האלו של
"אני יודע מה עשית ביום שלישי האחרון".
אבל ענבל, לא משנה כמה פעמים אני אדבר איתה על זה או כמה פעמים
אני אגיד לה שאני שונא שהשכנים מסתכלים עלינו ככה אחרי שהיא
צועקת כמו פוסטמה מפגרת (וזה נאמר מתוך אהבה גדולה, כמובן),
היא תמשיך בשלה ותצעק אחרי יומיים עוד פעם.
רק דבר אחד חיובי, אולי, אני יכול למנות בכל הקטעים האלו, של
הריבים הקולניים, הויכוחים האינסופיים, המבטים הנרגזים מהשכנים
שלמנוחתם אני מפריע, המבטים החודרים של הקוגלמנים שנוטים לחטט
בכל דבר שזז בבניין הזה, והעצבים שפוקעים אצלי - וזה הסקס
שלאחר ההשלמה. אין כמו המייק-אפ סקס, כפי שהוא נקרא באנגלית.
שני הפרטנרים נותנים את כל כולם בסקס שהוא יוצא כל כך טוב
ומהנה לשניהם. אני אוהב במיוחד את הקטע שבו היא מנסה לפצות
אותי על כך שרבנו ומענגת אותי בכל הדברים שאני הכי אוהב לעשות
במיטה.

"אריק, נו...." היא חזרה לדבר בחצאי משפטים.
זה גורם לי לחשוב על הילדים שלנו. מעניין, אם בכלל יהיו לנו
ילדים ואני אתחתן איתה מתישהו, כמו שאמא שלה נוטה להזכיר לי
בערך אחת לשבוע בארוחות המשפחתיות אצל ההורים שלה, אם הילדים
שלנו יראו יותר כמוני או כמוה. אם הם ירשו את התכונות המעצבנות
שלי, שכוללות את העצלנות בעיקר, או שהם ירשו את ההתקרצצות
הבלתי נפסקת מאמא שלהם. אבל מה אני בכלל מגיע לקטע של חתונה,
אני באמת צריך להשאיר את זה לאמא שלה, ימח שמה וזכרה.
עם כל הכבוד לזה שהיא אמה של אהובתי וחברתי לחיים בשנתיים
האחרונות, האישה היחידה בעולם שלה אני צריך לחוב תודה, אותה
אחת שהכי קרובה למושא ליבי, אני שונא אותה.
היא כל הזמן מתערבת לנו בחיים, מחליטה בשבילנו החלטות ומעיקה
עלי בשאלות שנכנסות לי מתחת לוריד ומתעקשות להשאר שם לנצח,
שאלות כמו אלו שהזכרתי מקודם - "מתי כבר תתחתנו? מה עם
נכדים?". כמה שזה מעצבן אותי. הדבר הכי גרוע, אגב, הוא שלדעתי
ענבל ירשה ממנה את כל הקטע של להיות נודניקית.

"אאאא אאא אא א א א ריק!" היא כבר התחילה להשמע עצובה טיפה.
זה הקטע שהכי קשה לי לשרוד, כשהיא פורטת על הרגשות שלי ומנסה
לגרום לי לחוש רגשות אשם בגלל זה שאני לא עונה לה. ברוב הפעמים
אני נשבר בחלק הזה, אבל הפעם אני הייתי ממש נחוש בדעתי ולא
חשבתי בכלל על להכנע לה. זה דורש שנים של אימון, ניסוי וטעיה
כמו שזה קרוי בפי העם, עד שמגיעים לרמת שלמות שכזו שבה האדישות
כבר גוברת על רגשות האשם וכשאתה שומע את אותו טון מיוחד ועדין
של עצבות בקולה, אתה בכלל לא מתרגש. פעם באמת שהייתי נופל בחלק
הזה, היום כבר לא.
למזלי היה לי גם את אבא שלי שנתן לי תמיכה מוראלית כשהייתי
צריך. יותר נכון הוא היה צועק עלי והיה קורה לי "חתיכת אפס
מאופס שלא מצליח להגיד לא לבחורה אפילו אחת שהוא כבר שנתיים
איתה וגורם לאבא שלו להתבייש בו בכלל שהוא נולד, איזה מין בן
אתה יא חרא, אתה בסוף תסיים כמו אח שלך". אח שלי כיום משועבד
לאשתו (ולבנק). עושה כל (ורק) מה שהיא אומרת לו לעשות, ממש כמו
כלבלב קטן וטוב. הוא המודל לאי-חיקוי שלי, אם יש כזה דבר. כל
פעם שאני כמעט ונכנע, אני מסתכל עליו. לפעמים זה עוזר. זה כמו
להגיד לבנאדם שרוצה לצאת לקורס קצינים שהוא מקבל שנה ביציאה,
או כמו להראות למישהו שממש סובל שיש יותר גרועים ממנו ושהוא
יכול להגיע לשם.
אחרי שמגיעים לתחתית נורא קשה לעלות בחזרה למעלה, ועל כן אני
משתדל שלא ליפול ולהפוך להיות כמו אח שלי, שאותו אבא שלי דאג
להוציא מהצוואה ולהכריז עליו כ"לא בן שלי" ביום שהוא התחתן עם
הכלבה שלה הוא קורא עכשיו בנאמנות אשתו.

"אריק הרשקוביץ אני עדיין מחכה לתשובה שלך, אתה יודע" אני שונא
כשהיא מתחילה להשתמש בשם המלא שלי. זה אומר שעכשיו היא כבר
מבינה שאני מתעלם ממנה ושהיא לא הולכת לוותר לי, שבעצם זה הולך
להיות עד הסוף המר, או יותר נכון שאני עתיד ליפול ממש בקרוב.
זו עוד סוגייה שמטרידה אותי, שם המשפחה. מעניין איך אמא שלה
תגיב בסופו של דבר אם וכשאני כבר אתחתן עם בתה, ואז היא תגלה
על מפתן דלתנו את השלט הלבבי "כאן ביתם של אריק וענבל
הרשקוביץ". יותר גרוע מזה, לנכדים שלה יקראו ככה. כשחושבים על
זה יותר לעומק זה יכול להיות ממש נהדר, שהיא כל החיים תחיה
בסבל שענבלינקה שלה לא שמרה על שם נעוריה הכה-אשכנזי
"פולנסקי". רק המחשבה על זה גורמת לי לחייך.
אחד הדברים שהכי גורמים לי להיות מאושר זה כשאמא שלה סובלת.
תקראו לי איך שבא לכם, אבל אני ממש מתעב את האישה הזו, כך שכל
פעם שהיא סובלת וזה בגללי, או בגלל משהו שקשור אלי ושאני לא
בדיוק אשם בו, דוגמת סוגיית שם המשפחה שלי, אז זה אני מאושר.
כן, סדיסטי למדי, מה לעשות.

"אריק, די כבר, תענה לי!" היא צעקה. למען הסדר הטוב של הדברים
כבר התחילה להמאס עלי השתיקה הזו, אז נשברתי. כן, נכנעתי
ועניתי לה.
"מה את רוצה?"
"מתוקי, תעשה טובה, ותוריד את הזבל, טוב חמוד?"
אבא שוב צדק.