אהבתי פעם, לחלום שביום שישי, אני יוצאת עם החבר שלי, סתם
מטיילים מחובקים אחרי סרט, או ביציאה ממסיבה, חלום תמים שכזה,
ילדותי. אהבתי את החלום המתוק הזה וחיכיתי לרגע שבו הוא
יתממש.
מאז אותה תקופה, הייתי בקשרים שונים עם בנים אחדים, אף אחד מהם
לא היה חבר שלי, אבל הם היו ידידים קרובים מאוד, ניסיתי לדמיין
אותי איתם, הולכת ברחוב מחובקת, ולעיתים הצלחתי, אבל ההליכה
הזו אף פעם לא התממשה, ופעם אחר פעם, התאכזבתי.
לפני זמן מה, הגיעה לה ההזדמנות, הכרתי מישהו שהיה מעוניין
בקשר רציני, בן אדם נחמד, עם נשמה טהורה, כל שיחה איתו הרימה
לי את המצב רוח למעלה אל מעבר לעננים, והתחלנו לצאת. ניסיתי
לדמיין את עצמי איתו, בתוך אותה סיטואציה מחלומי הישן נושן,
הולכת מחובקת איתו הליכה ארוכה, חום גופו חודר עמוק לליבי. ולא
הצלחתי. יום לפני הפגישה האחרונה איתו, ביליתי ערב ביתי עם כמה
אנשים קרובים לי, שיחה עמוקה אל תוך הלילה, הראתה לי עד כמה
הצורך הזה במגע שכולל בתוכו רגש, הוא לא עניין שמעסיק רק אותי,
אלא גם אחרים. אני לא זוכרת כמה פעמים באותו ערב חיבקתי את
הידיד הקרוב ביותר שלי, או את חברתי הטובה, אבל אני יודעת שזה
היה מספר רב מדיי של פעמים. אני לא מעוותת או משהו כזה, גם הם
נהגו כך, זה היה ערב מוזר כזה, שהדגיש לי כמה חסר בחיי החום
הפיזי, וכמה אני מסוגלת לקבל אותו מאחרים באמצעות רגשות של
חיבה וקירבה, ולאו דווקא אהבה.
שבוע מאוחר יותר נאלצתי לומר לאותו בחור שאיתו התחלתי לצאת,
שאני לא מעוניינת להמשיך בכך. זה כאב לי, לא הייתי בטוחה שאני
עושה את הדבר הנכון, אבל פתאום, הייתי מחוזקת יותר, לא הייתי
צריכה מישהו שיחבק אותי בו ברגע, הערב המוזר עם ידידיי נתן לי
מספיק אנרגיות, עד שיגיע הבן-אדם הנכון, זה שהחיבוק שלו יהיה
מושלם, ומכאן שגם הבילוי בחברתו יהיה נפלא. פתאום, לא היה לי
צורך בקשר שילחיץ אותי, ויסבך את הכל. פתאום, החלום המתוק,
הישן כל כך הפך לחלק מן העבר.
נהיה חשוב לי יותר לצאת עם אנשים, להיות כל הזמן בחברה, לא
לבד, לא עם מישהו אחד, העיקר לחיות, לראות, להיראות, להיות.
אני לא יכולה להסביר את השינוי הזה, הכל כך נפלא, אך כל כך
נורא. דווקא בתקופה שכל הרגשות גועשים בי, כל הפחדים רועדים בי
וכל האנשים נעלמים לי, דווקא בה, החלטתי לוותר על החלום שלי.

אלא שהלילה, חלמתי אותו שוב.