כל בוקר אני קמה מהמיטה ונעמדת מול המראה הישנה עם המסגרת
האדומה הדקה והמלוכלכת.
משפשפת את העיניים, קולטת שעוד בוקר הגיע.
מבעד לגופיה הלבנה והמרושלת מבצבצות שתי פטמות קטנות שלא
טורחות להחזיק עצמן מבעד לבד המקומט.
ניגשת לשירותים, עושה את השתן הרגיל של הבוקר - ובאותה העת
מצחצחת את שיניי בהקפדה.
בקצב איטי ומשעמם יורדת למטה.
מדרגה מדרגה, רגל רגל.
משעמם, אמרתי?

לוקחת קערה כחולה מהארון ובדרך חוטפת את  שקית הקורנפלקס
המשמיעה רישרושים כבדים שממש לא חביבים לשעה הספציפית.
אחרי שמזגתי את הקורנפלקס, אני רואה שהתוכן שבשקית מתקרב
לקיצו, ונאנחת - כמה שזה מעצבן שהכל בסוף מפורר, באמת שזה
מטריף אותי [אפילו זה.].

שפכתי חלב אל תוך הקערה המלאה בקורנפלקס ונהנתי מכמה שהצבע של
החלב טהור ונקי, לא כמו הרבה דברים בעולם הזה, כולל אני.
התחלתי לאכול, מלמעלה למטה.
הפירורים לא הנעימו לי - אבל חשבתי על חתיכות הקורנפלקס
הגדולות והפריכות שמחכה לי שם למטה.
שמרתי את הטוב לסוף.
והנה, הגעתי לסוף המפואר.
שלוש חתיכות פריכות וגדולות של קורנפלקס נשארו, חיכו לי שם -
כדי להיות טובות כמה שיותר.
אספתי את כולן לחיק הכף שלי, והכנסתי אותן לפה. ציפיתי להרגשה
טובה, הרגשה של סוף טוב,
והתפלאתי לגלות כמה שהקורנפלקס התרכך ונהיה עיסתי.
כל כך התאכזבתי.
אבל, מי ישמע, גברת שז מתאכזבת. עשו לי טובה, זוהי שיגרה.
אבל השיגרה באשמתי.
באשמתי שהתרגלתי ובאשמתי שגרמתי לעצמי לאכזבות פעם אחר פעם.
רק בגלל ששמרתי את הטוב לסוף.
מטומטמת.
החבר הראשון, וגם החבר השני זה לא היה הסוף, ולכן הם לא היו
טובים מספיק.
וגם הפעם הראשונה שטעמתי מטעם הסקס נשמרה לסוף, ובהחלט - אחרי
ששכבו איתי בכפייה באמת האמנתי שזה הסוף [עדיין מאמינה שזה
היה].

החיים הם לא אורגזמה.

החיים הם קוץ  בגב, שמונע ממני לישון בשקט.
והשינה אין לה סוף, רק אחרי המוות.

את הטוב שמרתי לסוף.
נדמה לי שהסוף מתקרב,
ואין, ולא היה שום טוב.


האקדח מוצמד לראשי.
ובאצבע רועדת אני עומדת ללחוץ על ההדק, רק שלא תחליק לי האצבע
מהזיעה, רק שלא אפתח במלחמה אלימה עם עצמי על המעשה שיקרה
[אלוהים אדירים, שיקרה כבר!],

כי הפעם - הסוף חייב להיות מושלם.

בום.