"עירן", שירלי לחשה, "אני עוזבת."
עברו כמה שניות עד שהמוחי אחסן את המילים ועיכל אותן.
"עוזבת? מה עוזבת?" שאלתי בטמטום.
שירלי הסתובבה אחורה והחלה ללכת לאורך החדר בסיבובים מסחררים,
נו, היא הייתה טיפוס די מסחרר.
"עירן", החלה לומר, "זוכר שדיברנו תמיד על החלומות שלנו?"
שירלי נעצרה במקום והביטה אליי, "זוכר?" שאלה בתקווה.
"כן..." לא הבנתי במה מדובר, אבל גם לא רציתי עדיין להבין.
"אז זהו, קיבלו אותי לביה"ס למשחק במינסוטה, הלימודים מתחילים
בעוד שלושה שבועות," אמרה במהירות.
"מיניסוטה", שאלתי-אמרתי.
"כן, עירן, אני חייבת ללכת, אני חייבת לעשות את זה!" קראה
פתאום, "אני הולכת להגשים את החלום שלי."
"החלום שלך", חזרתי אחריה כמו אידיוט.
באותו רגע הרגשתי צורך עז לשבת. הסתובבתי והתיישבתי על הספה
הכחולה הדהויה שבדירתי, זו הייתה הספה של סבתא שלי וקיבלתי
אותה אחרי שהיא נפטרה. פתאום נזכרתי בפעמים שהייתי אצלה
וישבתי על הספה הזו איתה ועם אבא, משחקים פוקר.
"עירן", שירלי לחשה.
היא התקרבה אליי והתיישבה על שולחן הקפה מולי.
"אני מצטערת, באמת," שירלי החזיקה את ידיי ומחתה דמעה קטנה
מעיניה באמצעות כתפה.
"שירלי", אמרתי אחרי כמה דקות שנראו לי כמו נצח, "את יודעת מה
החלום שלי?" לא חיכיתי לתשובה, "החלום שלי הוא להתחתן איתך,
להקים איתך בית, משפחה, לחוות איתך חוויות קשות או משמחות,
לריב איתך על שטויות, לחיות אותך, להזדקן יחד איתך..."

נשמעה נקישה נוקשה על הדלת.
"כן," קראתי בלי להרים את ראשי מהדף עמוס הסעיפים שלפניי,
עסקת טיעון.
"סיר, איי ג'סט גוט אה פון-קול פרום שריל פרידמן."
הרמתי את עיניי מהדף שלפניי והסתכלתי על המזכירה שלי, אלי.
"אממ, וואט?"
אלי, אמריקאית בלונדינית וחטובה מניו ג'רזי התקרבה אל שולחני
הנוצץ ושמה את אצבעותיה על דפנותיו.
"שריל פרידמן, יו נואו, דה סינגר," היא הסבירה. והיה נראה לי
שהיא מסתכלת עליי במבט של 'איך אתה לא יודע מי זאת? כאילו
דה'.
השם נשמע מוכר כל כך פתאום, פרידמן, השם הסתחרר בראשי, סינגר,
זמרת, משהו התחבר איפשהו במעגלי החשיבה שלי.
"דיד יו סיי, שריל פרידמן?" שאלתי בחשש.
"יאס, סיר, שי איז ג'ווייש, לייק יו," אמרה אלי בסבלנות, כמו
מישהי שמדברת לילד קטן. ובאמת הרגשתי קטן באותם רגעים.
"שי וואנט'ס טו סו הר רקורדס קומפני, סומת'ינג אבאוט נוט
גטינג דה פרסנטג'ס דיי אואוד הר", לא קיבלה את האחוזים
שחייבים לה...