|
את לבושה בשמלה לבנה העוטפת את רגלייך
בתכריכים של מיתה. רגלייך ארוכות וטהורות.
את נצמדת לגבול בשמלה הלבנה מכתימה אותה בסימני
הנחושת. ריח הברזל קר וקרוב אלינו. אלייך.
אני לבוש טוקסידו שחור ולבן. עניבת הפרפר חונקת אותי.
אני רוצה להוריד אותה ולא מצליח. היא לא משתחררת
כמו כבלים של אסיר. אני נצמד אלייך מעבר לגבול
מחליף איתך נוזלים. הברזל קר ורטוב. ריח הנחושת מתערבב
עם ריחות אחרים.
אני ואת מחליפים תווים מעבר לגבול. את עומדת שם בלבן
ואני עומד כאן בשחור. אנחנו מחליפים תווים של כעס
אהבה ושנאה.
ממני אלייך, ממך אליי. |
|
|
פעם בארבע שנים
יש אולימפידה,
אנחנו שולחים כל
מיני מתמודדים
שחוזרים מקסימום
עם ארד או במקרה
היותר מחמיא
כסף,
חודש אחרי יש את
אולמפיאדת
הנכים, שכשהם
חוזרים יש מטוס
מיוחד שמביא את
המדליות, אנחנו
הארה"ב של
המדליות.
שזה מרגיע אותי,
כי אם מחר תיהיה
התפוצצות
גרעינית וכל
העולם יפגע,
כולם יהיו נכים,
אנחנו מנצחים את
כולם.
עמוס מהמוסד
מוצא נחמה
בפרוטזה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.