בוקר טוב. השעה חמש וארבעים וחמש דקות.
הוא התעורר דקה לפני השעון. כמדי בוקר, איש של הרגלים. של
חובה.
קם לארון והתלבש לחדר הרחצה. כל תנועה מדודה, חדה ומדויקת. אל
מול מראת הארון הוא לא מתעכב - היא נמצאת שם מסיבות אחרות -
אין לו צורך בה. דמות עצמו חקוקה בדעתו בדיוק. ידו נחה על
המדים מתוך כבוד ולא נוסטלגיה.
יש הודעות מאמש על המסך. כמדי שנה מזמינים אותו להרצות בפני
צוערים. ההזמנה היא טקס, גם להם יש חובות טקסיות מסתבר -
למרות כל מה שעבר.
היה הבדל, משהו שונה. הם לא הציעו מונית. כל שנה הם הציעו
מונית לאסוף אותו. הוא שם לב לפרטים כאלה. הטקס הפך ריק -
הילדונת במסך לא מתכוונת להזמין אותו - זו מחווה ריקה.
החייל נעור באדמירל. אם לא חשוב להם שאגיע - כנראה חשוב
שאגיע. הוא אישר את הגעתו בפקודה קולית ומיהר לארון. שנים שלא
לבש את המדים, וייתכן שצריך לתקן או לגהץ. הוא אפילו שימן את
ה"גלוק" ובדק את המחסנית. הריח של השמן על המתכת עשה לו משהו.
החיוך שפעם היה מטיל אימה בגברים והפעים לא מעט נשים. הניצוץ
חזר לעיניים. הבני זונות צריכים בעיטה בתחת, זה טוב לתחת שלהם
וגם למגפיים זה מעניק גמישות.
הכל נראה טוב עד שיצא מהדלת. האור היה חזק לעיניים. הרחוב
השתנה אך מעט בעשרים השנים שהסתגר. אבל האנשים. אלוהים -
האנשים!
הוא כמעט לא ראה גברים ברחוב. הרחוב לא היה עמוס באנשים אך
בכל כיוון היו נשים וילדים. יפייפיים, יש להודות. נשים רבות
היו בהיריון וחיוך קל היה המבע השולט, עד שראו אותו. יותר
נכון הם ראו שלא ראו אותו. המבוגרים ניסו להסתיר את ההפתעה
מתוך נימוס, אבל הילדים לא יכלו לשאת זאת. כמעט במקהלה החלו
כמה זאטוטים לבכות כשהביטו בו ולא הרגישו דבר.
זה היה העניין, הם ראו אותו רק בעיניים ולא חשו ברגשותיו כלל.
הם לא רגילים לאנשים כאלה. הוא החיש צעד, משתדל לא להכביד על
האימהות הצעירות שניסו להרגיע ילדים בעוד הן עצמן בפניקה.
באקדמיה, הוא דיבר עם הקצינה הצעירה, שבואו דרש ממנה לשנות את
כל סדר היום, אך דרך המסך היא הייתה אדיבה וקורקטית. כשניגשה
אליו הוא חש אשמה על התענוג - היא ממש התפתלה. היא הוליכה
אותו לבמה, כמעט מועדת. הוא החליף מילה עם התאורן - אם כבר
לעשות את זה - שיהיה כמו שצריך.
ביושבו על הבמה הוא ראה את הצוערים מפטפטים בעליזות. איש לא
הביט לבמה. הוא חנק חיוך - האצילות מחייבת, האור הלך והתגבר
על הבמה אך איש מהילדים היפים האלה, במדים החלקים והמבהיקים,
לא ראה דבר. הוא המתין בסבלנות שהתאורה תגרום למישהו לשים לב,
זה לקח כמעט חמש דקות.
צוערת שחורה, גבוהה ודקה הייתה הראשונה, היא הפסיקה צחקוק
והביטה מבועתת. כמו אבן בברכה החל גל ההפתעה מתפשט באולם.
הדממה הייתה איומה. הם הביטו בו ולא הרגישו כלום. מישהו לחש:
"זה כמו הולוגרמה?" אבל אף אחד לא ענה.
כחכוח הכרחי. שמישהו ישים לב לדרגות. עברו עשר שניות כמו נצח.
ילד מזוקן קפץ וצעק 'הקשב' וכולם הסמיקו ממש ביחד. נדרשה
שליטה עצמית עצומה שלא להתפוצץ מצחוק. אלו ילדים חמודים. אלו
חיילים? נו באמת.
הוא שחרר אותם בנימה מבודחת. הוא הצביע בזווית חדה לתקרת
האולם: "במרחק של חצי מיליון מטרים מכאן, סובבת "זיכרון
הצ'לנג'ר" את הפלנטה הזו". הכיוון היה אקראי - בדיחה קטנה
שלו, הם בטח חושבים שהוא יודע בכל רגע נתון את מיקומה.
הוא סיפר להם את הסיפור הרשמי, הם בטח שמעו אותו אלף פעם. אבל
עכשיו הם מקשיבים באמת. זה להם האדם הראשון בחייהם שהם רואים
בעיניים בלבד מבלי לחוש כל רגש או כוונה. הם התרכזו בו כדי
לראות טוב יותר, כעיוורים שמנסים להריח מה שאינם יכולים
לשמוע.
הוא סיפר מה שידעו מכבר. על הקרב האיום ההוא, ששינה את טבע
האנושות. על זרים שהשתלטו על מוחות חייליו וכמעט שהגיעו לפני
כדור הארץ. על טלפת חובב שהבין מה צריך לעשות ושילם על כך
בחייו. על הדרך היחידה שאפשר היה לזהות מי נשאר אנושי ומי הפך
לבובת בשר של הפולשים.
כשסיים, היו פני רבים מהם שטופי דמעות. הם מחאו לו כפיים דקות
ארוכות. כשירד מהבמה הם הצטופפו להצדיע לו, לראות אותו מקרוב.
האדם האחרון שרגשותיו הם שלו בלבד - אולי הבודד ביותר בעולם.
כשחזר הביתה הפכה התרוממות הרוח לכאב נורא בחזה. הוא בכה בפעם
הראשונה מאז היה בן עשרים. הוא ראה את הפנים הצעירות של
החיילים שלו אז. את המאות שהרג במו ידיו. אותן ידיים כיסו את
הפנים הנעוות מבכי לא מתורגל. אצבעו על הצלקת במצח, הניתוח
שהפריד אותו מהמין האנושי. שהפך אותו למגינו של מין אנושי
חדש.
אין עוד פשע, אין אהבות נכזבות, איזה עולם משעמם. הוא תהה
פעמים רבות איך הם מרגישים זה את זה, מבלי הצורך לנחש איך חש
האחר - מה נשאר מהרומנטיקה? מבלי יכולת להסתיר רגשות איך ניתן
להיות מקצועי, תככן או מנומס?
הוא התעורר דקה לפני השעון. כמדי בוקר, איש של הרגלים. של
חובה.
הוא הציל את המין האנושי. והביא עידן של שגשוג, אהבה ושלום
שלא ניתן היה להעלות על הדעת רק לפני מאה שנה.
הוא שנא את עצמו במידה שלא תיתכן עוד היום. לו היו יכולים
להרגיש בו, ודאי היו פורצים לבית ועוצרים בעדו. ה"גלוק" היה
על השולחן במערכה הראשונה.
בוקר טוב, השעה חמש וארבעים וחמש דקות.