כאב לי לראות אותה אחרי השינוי שהיא עברה. אחרי שהם נפרדו. היא
אמרה שהכול בסדר, אבל היא הרגישה הרבה יותר רע והעיניים שלה לא
יכלו לשקר לי, למרות שאנחנו כמעט לא מכירים בכלל. היא אמרה
שפעם היא הייתה מעשנת כדי להתרכז, היום כדי לשכוח. ראיתי אותה
עומדת שם, שברירית וקטנה, לא פוחדת לעמוד מול כל מה שמסביבה
אבל גם לא יודעת איך לעכל את הכול. יש לה תובנות מדהימות אבל
היא לא יודעת לצאת מעצמה כשהיא צריכה. והפעם היא הייתה צריכה.
אולי הוא לא באמת אהב אותה? היא תוהה וטועה על הדרך אל המקום
הזה שבו סיפרו לה שיש אושר. ותמיד אמרתי לה שהאושר הוא מצב
סטטי, ולא מקום לשאוף אליו. היא הייתה מחייכת אליי ואומרת שהיא
יודעת. אבל משום מה קיבלתי את ההרגשה שהיא לא באמת יודעת. אולי
זה בגלל שהחיוך היה מזויף. ובמקום לנסות להבין את החיים שלה
היא הייתה יוצאת איתי שוב. היא יודעת שאני הומו, היא לא תוכל
לקבל ממני את מה שהיא צריכה. את מה שהיא רוצה. לעצמה. ואני הכי
רוצה בעולם שיהיה לה טוב אבל לא יכול לגרום לזה לקרות. לא
בשבילה כמו שלא בשבילי. גם אני מחפש את הגבר שיאהב אותי ולא
יוכל לשקר כשאני מסתכל לו בעיניים. אבל זה לא קרה עדיין.

אני לא נופל יקירתי, אני צומח. ומהכאב שלך צריכה לבוא אחת כזו
גם. אחרת לא אוכל לעזור לך.