אני כותב ומוחק וכותב ומוחק ולא מוצא את המילים לתאר את מה
שעובר לי עכשיו בראש. פתאום הכל חסר כיון. פתאום אני רוצה
להיעלם מעיניי העולם, ולא לחזור לפה. פתאום אני בוכה ואני לא
מבין למה. פתאום אתה מולי ואני לא מצליח למצוא את האהבה שפעם
הייתה בי אלייך. פתאום אני מבין שאני לבד ואני לא יודע אם אני
יכול להכיל משמעות כזו בחיי. פתאום אני מבין את השינוי אבל לא
מצליח לשמוח בו. ומה הם חיי? אם לא גיבוב של שטות והלך רוח.
פעם הייתי משתכר מהרוח ומה נשאר לי היום? רק דמעה בודדה כדי
להעביר את הכאב עד ליום הבא. ולקום, ולברור, ולחשוב על עצמי?
לשרת אינטרסים יום אחרי יום, ולהשאיר את עצמי בצד. לדבר כל כך
יפה מול הכלל ולפחד מהחיים. לפחד מהחיים! ומהמוות אתה פוחד? על
כל השנים שהלכו, על התסכול ותחושת הריקנות שהשארת בי. על המקום
הזה שרק אני יכולתי להגיע אליו פעם, ועכשיו, גם אתה לא מסוגל
לומר לי מה לעשות. איך אוכל לחיות עם עצמי? למה הפחד שולט
בלהבות של חיי? למה הדממה שניצבת מולי היא היא הדמות בחיי? מתי
היה לך טוב? לא היה לך. היה לך! אתה לא יודע להעריך את הטוב
שלך ואת זה שבך... וכולם כועסים עליי, שאני לא מצליח למצוא את
מקומי בעולם, שאני לא לומד להעריך את עצמי בכל פעם מחדש, שאני
נשאר במקום. שפתאום אני רחוק במחשבותיי. ואחרי הכל, אני הוא זה
המטיף לחיים נטולי חרטות.

איך זה שאני כל כך מתחרט על חיי?


"הכוכבים רימו אותי.

היה חלום אך גם הוא עבר.

עתה אין לי כלום בעולם.

אין לי דבר."