בגיל 9 היא עוד אהבה דולפינים וכלבים דלמטיים כמו כולן.
בגיל 14 כל עולמה כבר היה שקוע בסוסים.
הם כאלו חזקים, גאים, אצילים, משרים ביטחון... והכי חשוב הם
לעולם לא יפגעו בי בכוונה... הייתה עונה לכל מי שהסכים לשמוע.
בקולה תמיד היה היסוס קל לאחר מכן, תמיד היא חיכתה לאדם שישאל
למה הכוונה בכך שסוסים לעולם לא יפגעו בה בכוונה.
בגיל 15 היא כבר בילתה 3 שעות ביום עם הסוסים שלה.
להוריה לא היה כסף לקנות לה סוס ולחווה לא היה כסף לשלם לה,
אז היא עבדה בחווה העירונית באשקלון מדי יום אחרי בית הספר,
בהתנדבות.
באיזשהו שלב, בערך לקראת סוף כיתה י' היא החלה להבריז מבית
הספר בכדי לטפל בסוסים. מדי פעם יועצת בית הספר הייתה קוראת
לה לשיחה, מדברות קצת על הבגדים השחורים, ההברזות המרובות,
האוזניות שלא יורדות מאוזנייה, גם במהלך השיעור, והספרים
הגדולים התופסים את עיניה כל שעות היום.
היא ידעה שכל עוד יש לה ציונים טובים בית הספר לא באמת יעשה
לה משהו.
חוץ מזה, למה לה לדבר עם היועצת שמעולם לא זכרה שהיא עובדת עם
סוסים?
למה לה לדבר עם מישהי שמעולם לא התעניינה למה הכוונה ב"יפגעו
בי בכוונה"?
אז את בית הספר היא סיימה, חצי תואר בעיתונאות כבר היה לה
מהאוניברסיטה הפתוחה.
את הצבא היא דחתה בשנה וחצי כדי לסיים את התואר. האנגלית
והצרפתית הרהוטות שלה סידרו לה עבודה בדסק העיתונות הזרה
במשרד הביטחון, כך שאת כל שירותה הצבאי בילתה עם מחשבים
ומזכירי עיתונות זרים שהתייחסו אליה כאל פקידה.
לאחר הצבא היא חזרה לשחק עם סוסים, כך היא קראה לזה.
היא סיימה בית ספר, תואר ראשון ושירתה בצבא... עכשיו הגיע
התור שלה להנות בחיים.
פה היא החליטה להתערב לי בסיפור, להשחיל מספר מילים משלה:
אני מעולם לא רכבתי על סוסים. אף פעם לא הבנתי למה בכלל אנחנו
רוכבים עליהם,
רגליהם כל כך דקות וגבם כל כך שברירי... אני מניחה שככה זה עם
בני אדם, תמיד בוחרים לנצל את האצילים, התמימים. אני למדתי רק
לטפל בסוסים, למרות שמדריכת רכיבה מרוויחה יותר כסף לי חשוב
לא לשבור את האמון שהם נותנים בי תמורת כסף.
עם השנים הלחץ מההורים ושאר המשפחה להתחתן הלך וגבר. אט אט הם
החלו מתרגזים יותר ויותר כשהסבירה שסוסים הם אהבת חייה. הם לא
הבינו למה היא לא יכולה להיקשר, לבטוח בבני אדם כמו עם
הסוסים. אבל, עדיין איש לא שאל למה התכוונה כשאמרה "סוסים
לעולם לא יפגעו בי בכוונה".
שבוע לפני יום הולדתה ה32- היא החליטה לצאת לקמפינג בגפה.
עכשיו כשכבר היה לה כסף לכך היא יכלה להרשות לעצמה להשכיר את
קמארו לשבוע בתור חברה ולצאת לקמפינג מאשקלון לחיפה ובחזרה.
היא לא השכירה אותו בשביל לרכב עליו והבטיחה לעצמה מראש לא
להעמיס על גבו יותר מאשר היא מעמיסה על גבה.
אחרי 4 ימים של הליכה בדרך ההר המרכזית היא כבר עברה את
הכרמל, עוד יום אחד ואפילו פחות מכך והיא תגיע לראש הנקרה.
היא חיכתה עירומה לרגע הכי יפה של השקיעה.
היא פרסה את שתי ידיה אל הבריזה הקרירה שהעיפה טיפה את שערה,
מיששה בהססנות עם כפות רגליה את קצה הצוק ועם צהלתו של קמארו
שכבר שנים לא ראה את השקיעה או הרגיש רוח קרירה על פניו ניתרה
מהצוק ביודעין שאינה יודעת לשחות.
גופתה נשמתה על ידי סטי"ל של חיל הים במלחמה האחרונה.