"חשבת פעם מה תעשי אם מחר אני לא פה?"
"את האמת שמעולם לא. למה אתה עוזב?"
"לא. אבל אם מחר אני לא חוזר הבייתה, מה את עושה?"
"לא משהו מיוחד. שוברת לה את העצמות כנראה."
"חחח, לא לזה התכוונתי. אם מחר בבוקר אוטובוס דורס אותי, מה את
עושה?"
"למה אנחנו צריכים לדבר על זה עכשיו?"
"אני לא יודע. כדי לבחון את עוצמת האהבה שלנו, כדי להבין מה
בשליטה שלנו ומה לא."
"אני יודעת שזה לא בשליטתי. ועדיין, לא אוהבת שאתה מדבר על
הדברים האלה."
"אני חושב כי זה תמיד יכול לקרות. אולי בנקודה הזו אני יכול
לומר לך שאני אוהב אותך?"
"גם אני אוהבת אותך מתוק..."
"ואם מחר אני לא אקום?"
"נו דיי..."
"לא באמת. תני לי לדעת מה יהיה אחרי. איך העולם יראה."
"אני מעדיפה לחשוב דקה לפניי. הדקה שאחרי לא תשנה את איך שאני
אוהבת אותך, או איך החיים האלה יראו בלעדייך."
"אבל את יודעת, הכל יכול לקרות. גם זה, במקום מסויים."
"אני חושבת שלא קם האלוהים שיעמיד את האהבה שלנו במבחן כזה."
"אז את מאמינה באלוהים?"
"אני לא יודעת איך אתם קוראים לו. אלוהים זו מילה מאוד...
כוללת. אבל בהחלט יש שם משהו, מאחורי הקלעים שמזיז את הכל לא?
זה שמביא חיים ומוות לעולם, זה שיוצר את האיזון בטבע וגם בנו,
בני האדם. זה שמלהיט את האהבה עד שהיא שורפת כל איבר בגוף...
זה שמטביל את השמש בים כל ערב, שצובע את השמיים בגוונים רבים
מכדי שנוכל לספור..."
"ואם הוא יקח אותי ממך? לא תכעסי עליו?"
"ברור שכן. הצד הכועס שבי יכעס עד יום מותי. ואז אני אקבל
משפטים מכולם בסגנון של "זה שאלה של זמן", "תתאבלי את זה עד
תום" או אפילו "זה סימן מאלוהים". ולמרות שאני מאמינה גדולה
בסימנים, הפעם אני לא יודעת כמה זה יעזור. אבל למה כל השאלות
האלה?"
"היום הבנתי שאני אוהב כל יום מחדש. כל אחד ואחת מהאנשים
שבחיי. גם את אלו שלא קרובים, גם את אלה שלא רוצים להיות
קרובים או לא יכולים. ואני עדיין אוהב. אני לא רוצה ללכת מפה
מחר ושהם לא ידעו את זה."
"אז בוא נשאל דבר אחר : עצם הידיעה תשנה את ההרגשה שלהם
כלפייך?"
"לא בטוח. אבל אולי היא תשנה את שלי."
"כל דרך שבה אתה בוחר ללכת, מביאה איתה את האנשים שלה. חלקם
נשארים כי אתה נותן להם את הסיבה להישאר. ומעבר לזה, השינויים
שאתה עובר מחזקים או מנקתים את הקשרים האלה. אבל אני מבינה למה
אתה אומר את זה. הרי בלי הסביבה שלנו היינו יכולים למות בלי
לחשוש ממה שאנחנו משאירים מאחור... לא?"
"וזה בדיוק העניין. אתה רוצה להשאיר לעצמך עצב או שמחה? לפעמים
זה נתון לשליטתך."
"ולפעמים לא. ובדרך כלל יש בכי בסוף. האהבה לא תציל את החיים
שלך עובדה שבטיטאניק זה לא עבד..."
"....חחח איזה שטויות את אומרת לפעמים..."
"לא, באמת! זה ממש לא הציל אף אחד. אבל אולי זה כן נתן תקווה
איפשהוא. אתה רוצה להיאחז באחת כזו? אני לא חושבת שזה תמיד טוב
או עוזר למישהו."
"אני נאחז באהבה שלי אלייך. זה מספיק בשביל לגמד את שאר הדברים
בחיים שעושים לי לא טוב."
"ואם אני מחר לא אהיה פה יותר?"
"אז אני אשבור לו את כל העצמות... חחח..."
"חחח לא לא לא. לא לזה התכוונתי. אבל עכשיו תראה לאן גררת
אותי. אפשר כבר ללכת לסרט? אנחנו נאחר בגללך"
"כן שניה, תסבירי לי. אני צריך לדעת."
"תראה, כל שלב שאני עוברת, אני מבינה פחות אבל לומדת יותר. גם
כשאתה עומד במקום אתה תמיד לומד דברים חדשים. על עצמך, על
הסובבים אותך, על מי שאתה אוהב..."
"ועם זה את קמה מחר בבוקר בלעדיי ואומרת שהכל בסדר?"
"ברור שלא. אני לא חושבת על המצב הזה כי אני לא שם. מבחינתי
אני לא יודעת מה יהיה מחר אז אני אוהבת את היום, את ההווה הזה
שיש לי איתך עכשיו. משם אני מוצאת גם נחמה לדברים הלא טובים
שיש לי מסביב. אתה יודע שההורים שלי לא במצב משהו. גם שם קשה."
"אז עכשיו את יכולה לומר שאת לא פוחדת ממה שיהיה?"
"לא פוחדת. מחכה. לפני שהכרתי אותך גם חיכיתי ועכשיו אני במקום
אחר. אני לא מחפשת יותר כי זה ממלא חלק מהחיים שלי וחלק גדול
מהם. עם זה אני לא דואגת למה שיהיה מחר.
אפשר לצאת כבר לסרט?"
"איפה שמתי את המפתחות של הבית?" |
