בזמן האחרון אני חווה יותר מידיי אכזבות, וכן, גם ממך. ודווקא
בנקודה הזו כשאני בטוח לגבי דבר אחד ולא מבין דבר אחר, אני
מבין שזה לא תמיד בשליטתי. ביקשתי אתמול מאלוהים שיעקור את
ליבי כדי לא ארגיש יותר וכך השליטה תחזור אליי. אבל בינתיים
הוא לא עשה מה שביקשתי, אולי הוא לא עובד בשישי שבת. התאכזבתי
מעצמי כשהגעתי לקצה התהום אבל מאוד פחדתי לקפוץ. הרי כמו
בחיים, אנחנו לא יודעים מה מחכה שם בהמשך הדרך, אנחנו לא רוצים
להגיע למקומות אפלים כדי שלא נאלץ את עצמנו לבכות. ולא משנה מה
הפסיכולוגית תגיד לך - בכי תמיד ייתפס כחולשה. את לא בנאדם
חלש. עברת כל כך הרבה יותר מזה, עכשיו זה לא הזמן להניח את
הראש על הקרשים. אבל את שותקת. ולפעמים השתיקות האלה לא מביכות
אותי, רק גורמות לי להרגיש יותר רע. לאן את בורחת במחשבות שלך?
איפה העולם שלך מפסיק להיות פנטזיה ונהיה מציאותי? איפה את
רוצה לתפוס את מה שבאמת חשוב לך? איפה את חושבת שאני נמצא בכל
הסיפור הזה? את יודעת להקשיב, אין ספק בזה, אבל לפעמים אני לא
מבין אותך. את כאילו מפנימה אבל בוחרת שלא לעכל, להישאר שקועה
בעולם הזייתי של "תראו אותי, אני מחייכת, הכול תחת שליטה"
כשאני יודע שאת אבודה בתוך עצמך. אני חושב שלפעמים את רוצה
לומר לי שאת מרגישה אבל עוצרת את עצמך, נתונה לחסדי העצבות
שבך. ומשם הדרך לא ממשיכה הלאה, לא למקום טוב יותר. שמעתי את
הסיפור על זה שחיים פעם אחת יותר מידיי פעמים אבל אף אחד לא
אמר לי מה מסתתר שם וכמה שזה יכול להיות כל כך אמיתי לפעמים
שזה מדמם וכואב ואני אוהב אותך! אני רוצה שרק את הפינה הזו
תשאירי טהורה כי אני לא מצליח להתקדם הלאה. לא יכול לשבת בצד
כשאת נמעכת מהקיום של עצמך. ואת דבר כל כך יפה! ומיוחד, ומצחיק
אותי עם הלשון הקטנה הזו שלך ומחייכת אליי בצורה שממיסה
אותי... אני נמחץ עכשיו. אני נמעך תחת המשקל של האהבה הזו, שלא
זכיתי לחוות מעולם עד שאת הגעת לפה. תשבי איתי לרגע, תגידי לי
כמה שאת רוצה בזה ואיך אנחנו מצליחים להגשים משהו ביחד. אבל את
לא מדברת. האהבה שלי אלייך הפכה את לב האבן שלי לחי ונושם,
עכשיו הוא יכול להרגיש, עכשיו הוא גם יכול לדמם. ואני מדמם לאט
לאט, בלילות של דממה, בחושך של חיי, בחדר הקטן הזה, איפה שפעם
אחרונה נשקת לי... ולמרות שמעולם לא אמרת שאת אוהבת, העיניים
שלך לא הצליחו לשקר לי. כמה פיללתי לאהבה, כמה חיכיתי לה! וכמה
היא הגיעה מאוחר מידיי... כמה היא שיטתה בי... כמה היא פצעה את
עיניי, ריסקה את הלב הזה שלא ידע מהי אהבה מעולם... לא ידעתי
לאן אני נכנס, לא ידעתי איך עולמי יראה כשאת חלק ממנו. הנגיעה
הקטנה הזו הפכה אותי לשוטה, לשיכור מתהלך ברחובות העיר, אין לו
לאן לחזור. לאוהב... שנלקחה ממנו שמחת חייו. ואחרי הכול אומרים
שמה שלא הורג כנראה שמחשל אבל אני לא מצליח להוציא אותך מהראש
שלי, מהלב... אני לא מצליח להבין איך הפעם הראשונה בה הצלחתי
להרגיש משהו כל כך חזק למשהו כל כך מיוחד... הפסדתי אותך. אבל
אני לא אוהב את עצמי עכשיו. לא עד שתבואי אליי שוב, שתסתכלי
עליי מהצד, חושב על מהותה של קומדיה מטופשת או שיר ישן על
בגידה. לא חשבתי שארצה רק בך אבל זה קרה. לא חשבתי שארצה רק
להיות איתך אבל זה קרה. לא חשבתי שארצה להרגיש רק אותך... אבל
זה קרה. וזה עדיין קורה. ואת במקום אחר עכשיו, מקשיבה לציוצים
של הציפורים כל בוקר, ותוהה למה את לא יכולה פשוט לקום
ולעוף... תביני, לא נבראנו עם כנפיים בשביל שנלמד להתמודד עם
עצמנו ועם הסובבים אותנו, בשביל שתמיד נרצה עוד, בשביל שנחיה
עם הרגליים על הקרקע. הייתי רוצה לראות אותך פעם אחת בוכה, כדי
לדעת שזה בדרך החוצה, שיש איזה שהוא תהליך של החלמה וקבלה
עצמית, שאת מסננת את הכאב החוצה ומשאירה את האוהב והנכון
בפנים. תעשני סיגריה. את רואה איך העשן אף פעם לא זז לאותו
כיון? וכמו העשן הזה כך בדיוק הם חיינו. לפעמים זזים לכל
כיוון, לא בטוחים, לא הגיוניים, מטורפים לפעמים, הזויים קצת,
צורבים את העיניים, חונקים את הגרון... ממש כמו העשן. ולפעמים
הם הרוח שעל החוף, לפעמים הם אופק כחול ובלתי מושג, לפעמים הם
לא משהו שנדע איך להכיל, ולפעמים גם לא נרצה לנסות. אבל תמיד
נזכור, ככה הם חיינו. משמעותיים לרגע קצר כל כך, נעלמים בתוך
ההמון... ובנקודה המשמעותית שלי אני יודע שאת המיוחדת שלי. את
החדר המוגן בלי הרוח, איפה שהכול ברור, שקוף, נכון, אמיתי. את
האהבה של חיי הקצרים. את האמת שלי.