צלצול הטלפון הפריע את שנת היופי שלי... יופי, מי זה עכשיו?
חשבתי לעצמי.
על מסך הפלאפון הופיע השם "עודד". אוי עודד. עודד הוא בנאדם,
שבואו נגיד, לא מצלצל אף פעם אלא אם כן הוא צריך משהו. בחור
אינטרסנט שכזה. אבל הוא חבר טוב, אין מה להגיד, תמיד הוא שם
בשבילי כשאני צריכה.
"הערת אותי אתה יודע" אמרתי, בזמן שכל מה שחשבתי עליו זה למה
החתול המטומטם שלי מילל לי מול הפרצוף. "עוף מכאן שמיל!"
"אני מצטער, אבל זה ממש חשוב" מה כבר יכול להיות כל כך חשוב
כזה מוקדם בבוקר? רק... פאק! כבר שתיים וחצי... אני כל כך
מאחרת!
"עודד סורי אבל אני ממש ממהרת, אני אדבר איתך בערב" אמרתי,
בזמן שחשבתי איך בדיוק אני אספיק להגיע לעבודה בזמן. שיט, גם
ככה אורן לא סובל אותי... זאת אשמתי שאני מעופפת?! לא. שיאשים
את החסידה שהביאה אותי לעולם!
צחצחתי שיניים בשיא המהירות, שמתי על עצמי את הדבר הראשון
שראיתי בארון, יותר נכון, על הכיסא - אשר נהיה הארון שלי בזמן
האחרון, "החיים שלי כל כך מבולגנים" חשבתי, ועפתי מהבית. בדרך
קלטתי ששכחתי את הפלאפון. אוווף אני כל כך שונאת להיות בלי
הפלאפון שלי. דבר מטומטם שהרס לנו את החיים.
רצתי לבפנים בזמן שקלטתי את אורן תולה בי מבט מוזר. ספק
כועס... לא... לא כועס... זועם! ספק בהלם. איזה אדם מוזר.
לבשתי את בגדי העבודה וניגשתי לקופה כאילו לא קרה כלום, ואז
הוא ניגש אליי.
"תגידי לי, מה את עושה?" הוא אמר בכעס.
"אורן, אני ממש מצטערת, אני יודעת שהבטחתי להוכיח את עצמי אבל
היה לי בוקר נוראי ו..." הוא השתיק אותי הבנזונה.
"זה לא מעניין אותי, את הולכת עכשיו הביתה" מה?! רק זה היה
חסר לי... אמא שלי תעיף אותי מהבית אפילו שאסור לה כי אני עוד
לא בת 21... למרות שהיא מסוגלת שימציאו חוק כזה, ואז היא
תוכל. הוא לא יכול לעשות לי את זה. חשבתי. טוב. אין לי ברירה,
אני אתחנן. משהו שבחיים לא עשיתי. איזו השפלה.
"אני מתחננת בפניך ,בבקשה! אנ..." שוב פעם הוא השתיק אותי
החצוף! מה קורה לאנשים היום?!?!
"לכי הביתה, אני מכין לך קפה, וכשתירגעי אני אתקשר אלייך"
מה?! מה עובר עליו חשבתי... הוא מכין לי קפה? ומה להירגע...
אני רגועה מאוד מה הוא רוצה ממני?!
"אורן אני רגועה אבל!"
"יא קשה לכי כבר!"
הוא הביא לי קפה, שהיה די מר, ועוד עם קצף! הוא יודע שאני
שונאת קצף! גרר, והלכתי הביתה ברגל, כשלפתע לכד את עיניי ילד
מקסים. היו לו עיניים גדולות וירוקות, ולחיים של דוב אכפתלי.
אולי בן 3.
הוא בכה נורא. ניגשתי אליו ושאלתי אותו למה הוא בוכה. הוא לא
ענה לי, רק בכה עוד יותר.
"מה קרה, הלכת לאיבוד? איבדת את אמא?" הוא הנהן בראשו. מסכן,
כמה פעמים זה קרה לי כשהייתי קטנה, רק בגלל שהייתי מעופפת,
כבר מגיל צעיר.
לפתע שמעתי צעקות "תום! תומי שלי! תחזור אליי!" לקחתי לילד
המקסים הזה, שכנראה קוראים לו תום, את היד, והלכתי בעקבות
הקול. הקול הוביל אותנו לגינת זינגר. הגינה שתמיד הייתי הולכת
אליה בילדותי עם אמא שלי, איזה כייף להיות ילד, חשבתי. החזרתי
את תום לאימו, היא כמעט נישקה אותי כשהיא ראתה אותי עם הבן
שלה. אמא מפוזרת כזאת, אבל נראית חמודה.
הגעתי סופסוף הביתה, אבל המחשבות על למה אורן היה כל כך מוזר
לא הפסיקו לרוץ בראשי.
נשכבתי על הספה בסלון, פתחתי את הטלוויזיה והדלקתי רדיו. ככה
אני אוהבת, לראות דמויות מדברות אבל לשמוע דברים אחרים, זה
ממש כמו לחיות בשני עולמות שונים. כמו שאני אוהבת.
פתאום קלטתי שנרדמתי, הפלאפון שלי צלצל שוב. הוא בחיים! שכחתי
ממנו לרגע... אוף, זה שוב עודד. מה יש לו?
"אורן העיף אותי מהעבודה, ככה שצריך להתחיל לחפש דירה, אמא"היי
מתוקה מה קורה איתך?" הוא אמר. ממתי עודד קורא לי מתוקה?
שלי תהרוג אותי"
"עודד? למה אתה לא מדבר מה קרה?" שאלתי. עודד אף פעם לא שותק,
הוא אחד שמדבר בלי סוף וחופר בשכל עד שנגמרו לך האזניים. לפתע
שמעתי ברקע את ברק, הידיד הכי טוב שלי, צועק לו "נו... תפסיק
היא חייבת לדעת כבר!" הוא גם היה נשמע מוזר, מה קרה לאנשים
היום? ולמה ברק לא מתקשר לספר לי אם זה כל כך חשוב... זה
ברקצ'יקי! הוא תמיד מספר לי הכל ראשונה!
"דנדו'ש תקשיבי... אל תילחצי או משהו... אבל..."
"מה אתה רוצה עכשיו? מה... היא גילתה שפיטרו אותי אז היא אמרה
לך שהיא מעיפה אותי מהבית?"
"לא נו יא מפגרת תני לי לסיים משפט אחד בשקט" טוב, אני חייבת
להתרסן. הגן המרוקאי שלי בדרכי התפרצות. "אבל אל תכעסי
עליי... אני הולך לבקש ממך משהו... וזה באמת חשוב לי הפעם"
טוב, זה היה ברור שהוא צריך ממני משהו.
"נו, דבר" אמרתי בחוסר סבלנות לשטויות שלו.
"טוב... אז ככה... " הוא אמר בהיסוס.
"טוב עודד ממש אין לי כח אליך, היה לי יום מוזר בטירוף גם
ככה, נדבר מחר... כשתחזור לעצמך, ותתחיל לזמר, נשיקות לברק"
ניתקתי. גם כן... איזה שטויות הוא מטריד אותי.
הגיע הערב, הייתי לבד בבית, אחותי במחנה קיץ, ואמא שלי נסעה
לצפון, דרך העבודה שלה משהו. הייתי יכולה לנצל את הבית, אבל
לא היה לי כוח לעוד מוזריות, אז נכנסתי למיטה. לא הצלחתי
להירדם משום מה, אז החלטתי לצלצל לאמא. אני לא רגילה שאין
צעקות בבית. בזמן האחרון היא נראית לחוצה כזה, באה עצבנית
הבייתה בלי סבלנות לא לי ולא לאחותי. אבא שלי חי בארצות הברית
כרגע עם איזה אישה בת 20 אולי... חי טוב בקיצר.
"היי אמא... מה קורה?"
"בסדר מתוקה מה איתך?" כשברקע אני שומעת נחירות.
"מי זה שם נוחר לידך?" שאלתי. היא שתקה. "אמא את חיה?"
"כן כן... אני פשוט..."
"ריקי נו סגרי ת'טלפון ובואי לידי"
הקול שלו היה מוכר לי... יותר מדי מוכר. סגרתי את הטלפון
וניסיתי להירדם שוב, כשלפתע קלטתי.

זה מה שעודד רצה... את אמא שלי!!